שניהם אשמים
כרגיל, אפשר לבדוק את האחריות לכשלון לפי מבחן הקרדיט שהיה ניתן במקרה של הצלחה. אם ראש אמ"ן זעירא היה מקבל את דעת המזהירים באמ"ן והולך לממשלה ולרמטכ"ל ומודיע שהולכת להיות מלחמה וכל הכוחות של סוריה ומצרים צפופים על הגבול בעמדת יציאה לקרב ואומר שיש "סבירות נמוכה" בלבד שזה באמת רק תרגיל ולא מלחמה, ישראל היתה יוצאת אולי למלחמת מנע מוצלחת והוא היה "מלך המודיעין", האיש שהציל את ישראל מקטסטרופה. אם שר הבטחון דיין, ממרומי האוטוריטה האדירה שלו (רמטכל ושר בטחון עטור נצחונות ותהילה) היה דופק על השולחן בממשלה ואומר שאם המודיעין טועה זו תהיה קטסטרופה וכשכל הכוחות של סוריה ומצרים מרוכזים על הגבול בעמדת יציאה לקרב אי אפשר לקחת סיכון כל כך גדול בהתבסס רק על ידיעה מודיעינית, שצריך להגיב ליכולות האויב, לא לכוונותיו, שעשויות להשתנות בן רגע ושאולי אנו טועים בפירושן, ישראל היתה יוצאת, כמעט בודאות, למלחמת מנע, ודיין היה נישא על כפיים ללשכת ראש הממשלה אחרי גולדה, לא רבין, כמנצח עטור התהילה של שלוש מלחמות (1956,1967,1973). גם בניתוח ישיר של האשמה: ראש אמ"ן טעה מקצועית בשני דברים: א. קביעת קונספציה ואז הערכת המידע המודיעיני ביחס אליה, במקום הערכה אוביקטיבית של כל מידע בנפרד מזה הרכבת הערכה אוביקטיבית. ב. הערכה והתייחסות ליכולות האויב ולא רק לכוונותיו. לפני פרוץ המלחמה היה ניגוד קיצוני בין יכולות האויב (כל הכח בפריסה ומוכנות קרבית על הגבול), לבין כוונותיו. שר הבטחון טעה גם בזה, וגם בכך שכשכבר היה ברור לגמרי שעומדת לפרוץ מלחמה הוא לא נאבק על דעתו בממשלה כדי לצאת למלחמת מנע שתחסוך המון הרוגים לצה"ל. הוא לא נאבק על העקרון שאם המלחמה היא בלתי נמנעת אז צריך קודם כל להילחם עד הסוף, לשים את הדיפלומטיה בצד עד אחרי ש"נשבור להם את העצמות" ואז, אחרי שניצחנו, אפשר יהיה לתת לדיפלומטים לדבר, מעמדת כח ברורה של ישראל. אם הוא היה נאבק על דעתו בממשלה, עם כל האוטוריטה שלו, לראש הממשלה היו שיקולים יותר נכונים של הבעד ונגד פתיחה במלחמת מנע ושל מידת הדחיפות, והכל היה נראה אחרת.
