אין לי שם בסדר?
New member
זן בנגינה
המכתב הזה בעקרון מדבר על ביטוי עצמי. בעקרון כתבתי את זה לפורום נגינה.. אבל לדעתי זה מתחבר ישירות לתוך הגישה שלי לחיים, ואולי דווקא מתוך זה מישהו ימצא איזה אסימון. במקום "נגינה" אתם יכולים להחליף את המילה ב"התבטאות", למשל. שאלה, מנסיונכם, מתי אתם מנגנים טוב יותר, לפני קהל במקום חשוב, שאולי יש שם גם אנשים שצריך להרשים אותם? או כשאתם בחברה נוחה במקום שלא אכפת לכם איך אתם נשמעים? כשנשאלתי את השאלה הזאת, התשובה שלי הייתה מספר שתיים, ואני מניח..שכך זה אצל רוב האנשים. כשאני עם חברים, או סתם מנגן להנאתי, או שאף אחד לא שומע אותי ולמען האמת.. ולא אכפת לי כל כך מה יצא או מה חושבים עלי, אז יוצאים הדברים הכי יפים! נניח שאנחנו מנגנים להנאתנו, ואולי עם חברים, ופתאום נכנס לחדר צ´יקוריאה, או מישהו חשוב בעיניכם, פתאום זה יהפוך להיות לכם חשוב איך אתם נשמעים, פתאום תרצו להישמע טוב! בעוד שגם ככה נשמעתם טוב
, אבל עכשיו אתם תנסו "לייצר" את זה! כי הרי צ´יקוריאה בחדר. אם הוא יחשוב שאני שווה, אז סימן.. שאני שווה. איזה שטות המחשבה שתיהיה פעילה אצלכם בראש באותו רגע היא משהו בסגנון: רק שאני לא אטעה (שאני לא אראה רע, מה יחשבו עלי). ובעוד אתם מנסים להרשים ולהיראות טוב בעיניו, או בעיני הקהל, אתם מגדילים את הסיכוי שלכם לעשות טעות, כי הרי בזה אתם מרוכזים, ב"לא לפקשש", הנושא בראש הוא.. הפקשוש, הטעות. זה עניין שמגיע בעצם להערכה עצמית, ולחופש. כי חשוב לכם איך אתם נראים בעיני בן אדם אחר, או בעיני הקהל, או החברה, אתם שופטים את עצמכם, ומסתכלים על עצמכם.. דרך עיניים של אנשים אחרים, וקובעים לפי זה את הערך שלכם. הבעיה היא החיבור, שרוב האנשים עושים .. בין ההופעה, לבין מי שאני. איך הייתם מרגישים יותר טוב עם עצמכם? אחרי הופעה טובה או אחרי הופעה גרועה? כי להופעה.. למעשה, אין קשר אליכם. היא לא אומרת כלום עליכם, וגם מה שאחרים חושבים לא אומר עליכם שום דבר. ההופעה היא אך ורק דרך ביטוי למי שאתם, לא דרך להרוויח הערכה עצמית. כשאני מנתק את אופי ההופעה או הנגינה שלי ממני שאני, אני בעצם מוציא את הדרמה מתוך כל הסיפור, את האשמה העצמית, ואו שאני לומד מזה ומתקן, או שחושב בעצמי..שהייתה אחלה הופעה ! אז מה אם אחרים לא חשבו ככה. בשני המקרים הרווח שלי. ועכשיו הפאראדוקס, כי מה שאולי לא ידעתם, זה שאחרים.. מסתכלים עליכם, כמו שאתם מסתכלים על עצמכם. נניח שהתאמנתי על איזו פרזה, ובהופעה עשיתי טעות ! טעיתי במנגינה, רוב האנשים יחשבו "אוי עשיתי טעות", ואז מה יחשוב הקהל? "אוי הוא עשה טעות". אבל למען האמת, מה היה קורה אם הייתם עושים טעות ואומרים עליה "ואו! YEA! מדהים!" הקהל היה אומר גם! מדהים! יפהיפה! לא בטוח שהוא היה מבין למה אבל הוא היה חושב את זה. אני רוצה לספר לכם, שאת כל מה שאני יודע בנגינה, למדתי מטעויות, ניסיתי כל מיני דברים.. לפעמים הנחתי אקורד בפוזיציה לא נכונה והופה ! גיליתי אקורד חדש! כל התגליות הגדולות של האנושות התגלו מתוך טעויות, ואנשים פוחדים לטעות... אני אומר הפוך!... תתאמנו.. בלטעות – ולאהוב את זה ! בעצם .. עוד יותר, תתאמנו .. בלאהוב .. כל מה שיוצא! תאהבו את הצלילים שיוצאים. לא רק שמותר לטעות .. אלא כדאי! כי שם ..בעולם הטעויות, נמצא כל השפע שעוד אפשרי לכם, כל הצמיחה שלכם, כל ההתפתחות נמצאת במקום שברגע זה אתם אומרים עליו "זה בטח יהיה לא נכון.." אנשים הולכים ברחוב ומפחדים לטעות, להיראות רע, הולכים משועבדים לכלא הפנימי שלהם ולא מתקשרים עם אנשים מסביב, לא מתחילים עם כל מה שזז, פוחדים להתבטא, פוחדים לאלתר ! הרי זה ג´ז! היום אנחנו עושים הרמוניות כל כך צורמות בג´ז ואומרים "ואו איזה יופי – אקורד שמן!", פעם היו נחרדים מזה. בחייכם.. לפני כמה מאות שנים במנזרים היה אסור לשיר משהו במרווח יותר קטן מקווינטה! זה היה צורם להם! הטעות של פעם היא התו החדש הנכון של היום. משמעות הנגינה היא חופש, תנו לעצמכם את החופש הזה.. לטעות, ולאהוב את זה ! כי אז, במקום שלא תפחדו לטעות, כי הרי בכל מקרה תאהבו מה שיוצא, גם תעשו הרבה פחות טעויות ופשוט תשבו שם, נניח מעל הפסנתר, ותאהבו כל מה שיוצא, פשוט תשבו שם .. ותקשיבו למה שהידיים עושות.. תהנו מזה, לא תנסו להצליח. הלא מרשימים אותנו תמיד אנשים שלא דופקים חשבון ואומרים מה שיש להם להגיד בבטחון וידיעה שהם צודקים? מה יקרה אם תנגנו מהמקום הזה? או תחיו מהמקום הזה?..שכל מה שיוצא.. הוא רק נכון.. הרי לפי איזה מערכת שיפוט תשפטו אם מה שיוצא לכם מהידיים הוא נכון או טעות? .. למה מי אתם? זאת הבעיה של מומחים לעומת טירונים, שטירונים חופשיים, מומחים מוגבלים במה ש"נכון". פעם כשהייתי מתאמן, הייתי מדמיין שאנשים חשובים רואים אותי, וחושב מחשבות.. מה יחשבו על זה, איך זה ישמע, מה ירשים אותם יותר שאני יעשה. היום אני מרוכז ב"איזה יופי.. ואו..הממ.." אתם יודעים מה, לאט לאט .. גם זה נעלם .. אין מילים.. יש רק.. מדיטציה. ריק. חלל.. חופש שכזה, שהידיים מנגנות מה שכבר הכנסתי להן באימונים רבים ומפרחים, ואני יושב שם.. מקשיב למה שהידיים עושות.. לא מעורב.. לא חושב שזה חשוב, פשוט מקשיב. אחרי שזה נגמר .. אני אומר .. ואו.
המכתב הזה בעקרון מדבר על ביטוי עצמי. בעקרון כתבתי את זה לפורום נגינה.. אבל לדעתי זה מתחבר ישירות לתוך הגישה שלי לחיים, ואולי דווקא מתוך זה מישהו ימצא איזה אסימון. במקום "נגינה" אתם יכולים להחליף את המילה ב"התבטאות", למשל. שאלה, מנסיונכם, מתי אתם מנגנים טוב יותר, לפני קהל במקום חשוב, שאולי יש שם גם אנשים שצריך להרשים אותם? או כשאתם בחברה נוחה במקום שלא אכפת לכם איך אתם נשמעים? כשנשאלתי את השאלה הזאת, התשובה שלי הייתה מספר שתיים, ואני מניח..שכך זה אצל רוב האנשים. כשאני עם חברים, או סתם מנגן להנאתי, או שאף אחד לא שומע אותי ולמען האמת.. ולא אכפת לי כל כך מה יצא או מה חושבים עלי, אז יוצאים הדברים הכי יפים! נניח שאנחנו מנגנים להנאתנו, ואולי עם חברים, ופתאום נכנס לחדר צ´יקוריאה, או מישהו חשוב בעיניכם, פתאום זה יהפוך להיות לכם חשוב איך אתם נשמעים, פתאום תרצו להישמע טוב! בעוד שגם ככה נשמעתם טוב
, אבל עכשיו אתם תנסו "לייצר" את זה! כי הרי צ´יקוריאה בחדר. אם הוא יחשוב שאני שווה, אז סימן.. שאני שווה. איזה שטות המחשבה שתיהיה פעילה אצלכם בראש באותו רגע היא משהו בסגנון: רק שאני לא אטעה (שאני לא אראה רע, מה יחשבו עלי). ובעוד אתם מנסים להרשים ולהיראות טוב בעיניו, או בעיני הקהל, אתם מגדילים את הסיכוי שלכם לעשות טעות, כי הרי בזה אתם מרוכזים, ב"לא לפקשש", הנושא בראש הוא.. הפקשוש, הטעות. זה עניין שמגיע בעצם להערכה עצמית, ולחופש. כי חשוב לכם איך אתם נראים בעיני בן אדם אחר, או בעיני הקהל, או החברה, אתם שופטים את עצמכם, ומסתכלים על עצמכם.. דרך עיניים של אנשים אחרים, וקובעים לפי זה את הערך שלכם. הבעיה היא החיבור, שרוב האנשים עושים .. בין ההופעה, לבין מי שאני. איך הייתם מרגישים יותר טוב עם עצמכם? אחרי הופעה טובה או אחרי הופעה גרועה? כי להופעה.. למעשה, אין קשר אליכם. היא לא אומרת כלום עליכם, וגם מה שאחרים חושבים לא אומר עליכם שום דבר. ההופעה היא אך ורק דרך ביטוי למי שאתם, לא דרך להרוויח הערכה עצמית. כשאני מנתק את אופי ההופעה או הנגינה שלי ממני שאני, אני בעצם מוציא את הדרמה מתוך כל הסיפור, את האשמה העצמית, ואו שאני לומד מזה ומתקן, או שחושב בעצמי..שהייתה אחלה הופעה ! אז מה אם אחרים לא חשבו ככה. בשני המקרים הרווח שלי. ועכשיו הפאראדוקס, כי מה שאולי לא ידעתם, זה שאחרים.. מסתכלים עליכם, כמו שאתם מסתכלים על עצמכם. נניח שהתאמנתי על איזו פרזה, ובהופעה עשיתי טעות ! טעיתי במנגינה, רוב האנשים יחשבו "אוי עשיתי טעות", ואז מה יחשוב הקהל? "אוי הוא עשה טעות". אבל למען האמת, מה היה קורה אם הייתם עושים טעות ואומרים עליה "ואו! YEA! מדהים!" הקהל היה אומר גם! מדהים! יפהיפה! לא בטוח שהוא היה מבין למה אבל הוא היה חושב את זה. אני רוצה לספר לכם, שאת כל מה שאני יודע בנגינה, למדתי מטעויות, ניסיתי כל מיני דברים.. לפעמים הנחתי אקורד בפוזיציה לא נכונה והופה ! גיליתי אקורד חדש! כל התגליות הגדולות של האנושות התגלו מתוך טעויות, ואנשים פוחדים לטעות... אני אומר הפוך!... תתאמנו.. בלטעות – ולאהוב את זה ! בעצם .. עוד יותר, תתאמנו .. בלאהוב .. כל מה שיוצא! תאהבו את הצלילים שיוצאים. לא רק שמותר לטעות .. אלא כדאי! כי שם ..בעולם הטעויות, נמצא כל השפע שעוד אפשרי לכם, כל הצמיחה שלכם, כל ההתפתחות נמצאת במקום שברגע זה אתם אומרים עליו "זה בטח יהיה לא נכון.." אנשים הולכים ברחוב ומפחדים לטעות, להיראות רע, הולכים משועבדים לכלא הפנימי שלהם ולא מתקשרים עם אנשים מסביב, לא מתחילים עם כל מה שזז, פוחדים להתבטא, פוחדים לאלתר ! הרי זה ג´ז! היום אנחנו עושים הרמוניות כל כך צורמות בג´ז ואומרים "ואו איזה יופי – אקורד שמן!", פעם היו נחרדים מזה. בחייכם.. לפני כמה מאות שנים במנזרים היה אסור לשיר משהו במרווח יותר קטן מקווינטה! זה היה צורם להם! הטעות של פעם היא התו החדש הנכון של היום. משמעות הנגינה היא חופש, תנו לעצמכם את החופש הזה.. לטעות, ולאהוב את זה ! כי אז, במקום שלא תפחדו לטעות, כי הרי בכל מקרה תאהבו מה שיוצא, גם תעשו הרבה פחות טעויות ופשוט תשבו שם, נניח מעל הפסנתר, ותאהבו כל מה שיוצא, פשוט תשבו שם .. ותקשיבו למה שהידיים עושות.. תהנו מזה, לא תנסו להצליח. הלא מרשימים אותנו תמיד אנשים שלא דופקים חשבון ואומרים מה שיש להם להגיד בבטחון וידיעה שהם צודקים? מה יקרה אם תנגנו מהמקום הזה? או תחיו מהמקום הזה?..שכל מה שיוצא.. הוא רק נכון.. הרי לפי איזה מערכת שיפוט תשפטו אם מה שיוצא לכם מהידיים הוא נכון או טעות? .. למה מי אתם? זאת הבעיה של מומחים לעומת טירונים, שטירונים חופשיים, מומחים מוגבלים במה ש"נכון". פעם כשהייתי מתאמן, הייתי מדמיין שאנשים חשובים רואים אותי, וחושב מחשבות.. מה יחשבו על זה, איך זה ישמע, מה ירשים אותם יותר שאני יעשה. היום אני מרוכז ב"איזה יופי.. ואו..הממ.." אתם יודעים מה, לאט לאט .. גם זה נעלם .. אין מילים.. יש רק.. מדיטציה. ריק. חלל.. חופש שכזה, שהידיים מנגנות מה שכבר הכנסתי להן באימונים רבים ומפרחים, ואני יושב שם.. מקשיב למה שהידיים עושות.. לא מעורב.. לא חושב שזה חשוב, פשוט מקשיב. אחרי שזה נגמר .. אני אומר .. ואו.