זמנים מודרנים

softy

New member
זמנים מודרנים

למרות גילי המתקדם, לפני תקופת האבן ואחרי תקופת הקרח, השכלתי להתעדכן כל הזמן בפלאי הטכנולוגיה העכשוית, כך שהגעתי עד הלום כשעדין השתמרה אצלי היכולת המנטלית להשתמש בכל מיני המיזעורים הדיגיטלים למינהם. התחלתי להעביר את כל ערימות קסטות (עוד לפני שהמציאו את המילה קלטות) הוידאו שצילמתי בעשרים וחמש השנים האחרונות ל-די וי די.(אולי 30 - מתי בכלל המציאו את מצלמות הוידאו) משימה לא פשוטה בעליל, קודם כל כי זה מחייב אותי לצפות בכולן מחדש, כשאני אומר כולן זה בערך 30 קלטות כשכל אחת באורך של 3 שעות שזה יוצא כ- 90 שעות שידור ובטח עוד אין ספור של שעות עריכה. אבל זאת לא הבעיה. הבעיה העיקרית בפרוייקט הזה היא החזרה בזמן, פתאום אני מוצא את עצמי מוצף בנוסטלגיה לימים בהם העולם היה שייך לצעירים, כלומר לי. לימים האנלוגים הפחות מתוחכמים. וככה למרות שאני לא ממש חיה נוסטלגית, אני מוצא את עצמי נבלע ומתגעגע בטירוף לזמנים שבהם הלירה עוד הייתה ישנה והשקל היה חדש. אם תשאלו אותי באיזו תקופה אני מעדיך לחיות? אגיד שאין לי מושג, זאת הייתה תקופה טובה וזו גם כן. בקיצור, אני ממליץ לכולכם לחזור קצת אחורה בזמן ולו רק כדי לקבל פרספקטיבה ונקודות מבט על המצבים שהשתנו לכם.
 

ענבר.

New member
לחיי האולדיס

פעם, גם אני ניסיתי להשתעשע בהעברת קסטות ועריכה. גיליתי שהקסטות נרטבות מים של דמעות וריגושים שחנקו את אזור בית הבליעה. זנחתי את המשימה ואם בכל זאת מישהו אצלנו מתעקש להיכנס למנהרת הזמן, הוא עושה את זה באמצעות הקסטות הישנות ועל אחריותו... ישנם ימים מעוננים כאלה, שמוצאים אותי עם געגוע לימים ההם, ימים של תום, של התחלה, של בניה ועשיה, של רצון להספיק לבלוע את העולם. כשאני מסיימת להתגעגע, אני מחליטה לקום ולעשות משהו, משהו שאוכל להתגעגע אליו בזקנתי, ושלא יהיה קשור לימי נעורי. לרוב, ההחלטה הזו מחזיקה מים... כן, זה בהחלט מכניס אותך לפרספקטיבה, ה"חיטוט" הזה בעבר.
 

softy

New member
יש לי הרגשה

שלא ירחק היום ומכשירי הוידאו יהפכו למוצג מוזאוני כמו הפטיפון ז"ל הזכור לטוב. כך שאם לא תמהרי ותאכסני את חתיכת החיים ששמורה לך בוידאו על גבי תקליטורים, אולי לא יהיה סיכוי שהנכדים שלך יטריחו את עצמם לראות את ההיסטוריה המשפחתית כפי שתועדה בימים בהם עוד ניתן היה לראות כרמל דוכס דוהרת ברחובות.
 
כשאני רוצה לפסוע בנתיב הזכרונות

אני מוציאה כמה תקליטים מהקופסא מנקה את האבק שמה בפטיפון (כן יש לי כזה) ויאללה יוצאת לדרך. אךךךךךך כמה טוב אבל לזמן מוגבל כי המציאות הזאת יש לה מן צורה כזאת לצוץ פתאום ואז הכל חוזר לקופסאות עד הפעם הבאה. היו זמנים להלהלהלהלהלההה.....
 
עד לא מזמן

שמרתי בנבכי הבוידעם כ- 700 תקליטים מהתקופה שבהם לתקליט היה ערך. יום אחד, בהתקף של שפיות לא מוסברת, החלטתי למכור את האוסף (שמומן, אגב, באמצעות עבודות בית מזדמנות אצל זקנות נודניקיות וחולות שגרון). כל תקליט- בשקלים בודדים. להגיד שאני ממש מצטערת על זה-אני לא יכולה, כי מה כבר אפשר לעשות בתקופת ה- MP3 וה-4 עם אוסף תקליטים בלויים, אבל אני כן מצרה על העובדה שהדור הזה לא ידע לעולם באיזה קושי עלה לנו להשיג את מה שהם מקבלים ללא הנד עפעף.
 

ענבר.

New member
מעשה אבות סימן לבנים???

הדור הזה לא מתעניין בקשיים של הדור ההוא, ונדמה לי, שגם הדור ההוא לא התעניין במיוחד, בקשיים של הדור שלפניו. ישן מפני חדש תוציא. החינוך הספרטני מת מזמן. המשפט הכי לעוס שאתה שומע היום הוא - אני עושה הכל עבור הילדים (גם אם הם מעצבנים לי את העורק הראשי...).
 

softy

New member
700 תקליטים? ../images/Emo12.gif

את הייתי די ג'יי בשנות השבעים? אני לא מצליח להזכר איך בכלל קראו למנגן התקליטים במסיבות הסלוניות ובדיסקוטקים שהיו פעם, בטח לא די ג'יי.
 
לא די ג'יי ולא נעליים

סתם עוד אחת שעשתה תחרות עם החבר'ה למי יש יותר תקליטים נדירים של לד זפלין ודיפ פרפל (זוכר את סמוק און דה ווטר, סופטי? אמא שלי בטוח זוכרת, המסכנה). :)
 

softy

New member
אספתי לירה ללירה על מנת לרכוש

את התקליט של לד צפלין עם השיר "המון אהבה" וכמובן שביום שישי התיצבתי עם התקליט במסיבה הסלונית וביקשתי מבעל השמחה לנגן את התקליט. הוא הניח אותו אחר כבוד על המגבר ואמר לי שמיד אחרי סידרת הסלאו זה התקליט הראשון שינוגן. אחרי שנגמרו כמה שירי הסלאו והדליקו את האורות, אז רקדנו סלאו בחושך, מיהרתי אל התקליטן וגיליתי לחרדתי שהתקליט קיבל דפורמציה רצינית מהחום של המגבר ולא ניתן להשמיע אותו. זה היה מספיק כדי להכניס אותי לתקופת דיכאון רצינית עד שהצלחתי לקנות מחדש את התקליט הזה. אז עוד לא היה קאזה ואם לא רכשת תקליט לא היה סיכוי שיצא לך לשמוע את השיר, אפילו לא ברדיו ובטח לא את לד צפלין. אלה היו שישים שניות נוסטלגיות.
 
למעלה