זמן
הגיע לי במייל , הזכויות שמורות לכותב , זהותו אינה ידוע לי הקופסא איש צעיר לומד את החשוב ביותר בחיים מהשכן ממול. עבר זמן רב מאז שג'ק ראה את הזקן. הוא היה עסוק בקולג', עם בנות, קריירה ובחייו. ג'ק עבר לגור רחוק מחוץ לעיר להגשים את שאיפותיו. שם בקצב עיסוקי החיים , נותר לו מעט זמן לחשוב על העבר , ועוד פחות זמן להקדיש לאשתו ובנו.הוא עבד למען עתידו ושום דבר לא עצר בעדו. בטלפון אמו מודיעה לו שמר בלצר נפטר אתמול והלוויה ביום רביעי.ג'ק שקע סהרהורים שחלפו במוחו כשישב ונזכר בימי ילדותו. "ג'ק אתה שומע אותי" "סליחה אמא , כן, שמעתי אותך. אני מצטער אך חשבתי שנפטר מזמן." השיב ג'ק. ובכן, הוא לא שכח אותך. כל פעם שראיתיו שאל אותי למעשיך. הוא נזכר בימים שהיית לצידו כשהתקין את הגדר, אמרה האם. "אהבתי את הבית הישן שגר בו", אמר ג'ק. אתה יודע ג'ק, אחרי שאביך נפטר , מר בלצר הגיע כדי שתהיה השפעה של גבר בחייך, אמרה אמו. הוא האיש שלימדני נגרות , אמר ג'ק.אלמלא הוא, לא הייתי בעסק הזה.הוא הקדיש זמן רב ללמדני את הדברים שלדעתו חשובים. אני אגיע ללוויה , אמר ג'ק. ג'ק , למרות שהיה עסוק , קיים הבטחתוועלה בטיסה הראשונה לעיירת הולדתו.הלוויתו של מר בלצר היתה קטנה ופשוטה. לא היו לו ילדים ורוב מקורביו נפטרו. בלילה שלפני חזרתולביתו, ג'ק ואמו הלכו לראות את בית השכן פעם נוספת. הבית היה בדיוק כפי שזכר אותו. כל צעד העלה זכרונות, כל תמונה , כל רהיט. ג'ק נעצר פתאום. "מה הענין ג'ק?", שאלה אמו. "הקופסא נעלמה" , השיב ג'ק. "איזו קופסא?" שאלה האם. קופסא קטנה היתה מונחת על שולחנו. שאלתי אותו אלף פעם מה יש בתוכה והוא השיב: דסר שהוא בעל ערך הגבוה ביותר עבורי. הכל נשאר כשהיה ורק הקופסא נעלמה.ג'ק חשב שמישהו ממשפחת בלצר לקח אותה. "עכשיו לא אדע מה היה בעל ערך עבורו"אמר ג'ק, והתכונן לטיסה חזרה. עברו שלושה שבועות מפטירתו של מר בלצר וג'ק מצא בחוזרו הביתה הודעה בתיבת הדואר, לחתום בבית הדואר ולקחת חבילה. למחרת ג'ק שיחרר את החבילה. ג'ק לקח את החבילה למכוניתו, פתח אותה ומצא בתוכה את הקופסא המוזהבת ומעטפה. ידיו של ג'ק רעדו כשקרא את ההודעה בפנים: "במותי נו להעביר את הקופסא הזו למר ג'ק בנט. זה הדבר בעל הערך הגבוה ביותר בחיי". מפתח קטן היה צמוד למכתב. לבו של ג'ק פעם בעוז , דמעות בעיניו, כשפתח את הקופסא בזהירות. בתוכה היה שעון יד מוזהב. הוא הרים את הכיסוי ומצא חריטה של המלים: ג'ק, תודה על הזמן שהקדשת לי. הרולד בלצר. "הדבר החשוב לו מכל היה הזמן שלי." ג'ק החזיק בשעון מספר דקות ואז צלצל למשרדו לפנות יומיים מכל הפגישות שנקבעו לו. "מדוע?" שאלה ג'נט העוזרת שלו. אני צריך להקדיש קצת זמן לבני, השיב ג'ק. אוה, דרך אגב, תודה על הזמן שלך. החיים לא נמדדים במספר הנשימות שלנו, אלא ברגעים בחיים שעוצרים את נשימתנו.
הגיע לי במייל , הזכויות שמורות לכותב , זהותו אינה ידוע לי הקופסא איש צעיר לומד את החשוב ביותר בחיים מהשכן ממול. עבר זמן רב מאז שג'ק ראה את הזקן. הוא היה עסוק בקולג', עם בנות, קריירה ובחייו. ג'ק עבר לגור רחוק מחוץ לעיר להגשים את שאיפותיו. שם בקצב עיסוקי החיים , נותר לו מעט זמן לחשוב על העבר , ועוד פחות זמן להקדיש לאשתו ובנו.הוא עבד למען עתידו ושום דבר לא עצר בעדו. בטלפון אמו מודיעה לו שמר בלצר נפטר אתמול והלוויה ביום רביעי.ג'ק שקע סהרהורים שחלפו במוחו כשישב ונזכר בימי ילדותו. "ג'ק אתה שומע אותי" "סליחה אמא , כן, שמעתי אותך. אני מצטער אך חשבתי שנפטר מזמן." השיב ג'ק. ובכן, הוא לא שכח אותך. כל פעם שראיתיו שאל אותי למעשיך. הוא נזכר בימים שהיית לצידו כשהתקין את הגדר, אמרה האם. "אהבתי את הבית הישן שגר בו", אמר ג'ק. אתה יודע ג'ק, אחרי שאביך נפטר , מר בלצר הגיע כדי שתהיה השפעה של גבר בחייך, אמרה אמו. הוא האיש שלימדני נגרות , אמר ג'ק.אלמלא הוא, לא הייתי בעסק הזה.הוא הקדיש זמן רב ללמדני את הדברים שלדעתו חשובים. אני אגיע ללוויה , אמר ג'ק. ג'ק , למרות שהיה עסוק , קיים הבטחתוועלה בטיסה הראשונה לעיירת הולדתו.הלוויתו של מר בלצר היתה קטנה ופשוטה. לא היו לו ילדים ורוב מקורביו נפטרו. בלילה שלפני חזרתולביתו, ג'ק ואמו הלכו לראות את בית השכן פעם נוספת. הבית היה בדיוק כפי שזכר אותו. כל צעד העלה זכרונות, כל תמונה , כל רהיט. ג'ק נעצר פתאום. "מה הענין ג'ק?", שאלה אמו. "הקופסא נעלמה" , השיב ג'ק. "איזו קופסא?" שאלה האם. קופסא קטנה היתה מונחת על שולחנו. שאלתי אותו אלף פעם מה יש בתוכה והוא השיב: דסר שהוא בעל ערך הגבוה ביותר עבורי. הכל נשאר כשהיה ורק הקופסא נעלמה.ג'ק חשב שמישהו ממשפחת בלצר לקח אותה. "עכשיו לא אדע מה היה בעל ערך עבורו"אמר ג'ק, והתכונן לטיסה חזרה. עברו שלושה שבועות מפטירתו של מר בלצר וג'ק מצא בחוזרו הביתה הודעה בתיבת הדואר, לחתום בבית הדואר ולקחת חבילה. למחרת ג'ק שיחרר את החבילה. ג'ק לקח את החבילה למכוניתו, פתח אותה ומצא בתוכה את הקופסא המוזהבת ומעטפה. ידיו של ג'ק רעדו כשקרא את ההודעה בפנים: "במותי נו להעביר את הקופסא הזו למר ג'ק בנט. זה הדבר בעל הערך הגבוה ביותר בחיי". מפתח קטן היה צמוד למכתב. לבו של ג'ק פעם בעוז , דמעות בעיניו, כשפתח את הקופסא בזהירות. בתוכה היה שעון יד מוזהב. הוא הרים את הכיסוי ומצא חריטה של המלים: ג'ק, תודה על הזמן שהקדשת לי. הרולד בלצר. "הדבר החשוב לו מכל היה הזמן שלי." ג'ק החזיק בשעון מספר דקות ואז צלצל למשרדו לפנות יומיים מכל הפגישות שנקבעו לו. "מדוע?" שאלה ג'נט העוזרת שלו. אני צריך להקדיש קצת זמן לבני, השיב ג'ק. אוה, דרך אגב, תודה על הזמן שלך. החיים לא נמדדים במספר הנשימות שלנו, אלא ברגעים בחיים שעוצרים את נשימתנו.