לאזארוס לונג
New member
"זמן" ../images/Emo60.gif
טוב, זה סיפור מאוד מבולבל שכתבתי בהתפרצות של השראה. בקריאה שניה, הוא נראה לי די אדיוטי. בכל זאת, אבקש את דעתכם ושתרגישו חופשי לקטול. אני לא מתיימר להיות סופר או משהו... זה רק סיפור קצר וחסר חשיבות. ====================================================================== אם מישהו היה אומר לי פעם שככה אסיים את חיי, סביר להניח שהייתי צוחק לו בפרצוף והולך. בכל זאת, הנה אני, בסיטואציה הכי לא צפויה , לבוש תלבושת של גיבור פעולה חסר-שם, תלוי מהבניין הכי גבוה במזרח התיכון. אולי כדאי שנחזור קצת אחורה. אני כריסטופר ביילי, בוגר ייל למדעי הפיזיקה, דארווניסט מושבע שמחשיב עצמו כמשהו כמו מדען. נולדתי בסן אנטוניו שבטקסס בשנת 1973 והצבע האהוב עליי הוא צהוב. הכל התחיל... בעצם אני לא בטוח מתי הכל התחיל, אני רק זוכר שהתעוררתי יום אחד ומצאתי את עצמי בתוך סרט. לא, אני לא מתכוון ל"סרט" כביטוי השגור בפיהם של הצעירים בימינו, אלא אשכרה בסרט... "האחרים" לשם דיוק. למי שלא ראה, אני ממליץ לבקר פה - http://us.imdb.com/Title?0230600. בכל מקרה, הנה אני, כדמות נוספת בסרט, כולם מצפים ממני לומר את השורות שלי ואני, אין לי מושג מה בכלל הולך פה. שאלות כמו "מי שם אותי פה" ו"למה?" המתינו בתור אחרי שאלות כמו "טוב, אז איך מתעוררים?" ו"אני לבוש בכלל?". הבמאי התחיל לצעוק עליי, ניקול קידמן איימה לפרוש מהסרט ואני המשכתי לעמוד שם כמו איזה אדיוט שאין לו מושג מהחיים שלו. היום זה כבר לא קורה לי. אחרי כמעט שנה של "קפיצות" מוזרות שכאלו, למדתי להסתגל במהירות ופיתחתי לעצמי כל מיני משפטים מחוכמים שנועדו להסביר את המבט המזוגג הזה שבעיני. ובכל זאת, אחרי כמעט שנה של קפיצות, אני לא יודע מה לעזאזל קורה פה. לא גיליתי שום חוקיות ולא גיליתי מה אני צריך לעשות ואם בכלל. אני יודע מה תאמרו – הסיפור שלו הוא חיקוי עלוב ל"זינוק לאתמול" אבל האמת היא שזה ממש רחוק מן האמת. דבר ראשון - אני פה לבד. דבר שני – אין לי מטרה מוגדרת ואין לי מושג מה אני צריך לעשות. והכי חשוב – לי זה קרה סתם ככה ואין לי מושג איך ולמה. ולא, אני שפוי לחלוטין ולא השתתפתי בשום ניסוי מדעי שכשל ואין לזה שום קשר ללימודי הפיזיקה שלי. אני אומר לכם, לא עשיתי כלום!!! תמיד הייתי מאוכזב מהדרך שבה התנהלו חיי, כאילו תמיד חיכיתי להתחיל לחיות ולעשות משהו עם עצמי. "אחרי התיכון הכל יהיה שונה", "טוב, רק אני אסיים את הקולג´ ואז...", "אחרי שאני אמצא עבודה נורמאלית והגונה..." ופתאום זה קרה לי. האמת, הייתי מעדיף לחזור לחיים הקודמים שלי, שם יש סדר וכמעט הכל מובן לי. בכל מקרה, אז אני תלוי מהבניין הכי גבוה במזרח התיכון, נכון? אין לי מושג, כרגיל, איך הגעתי לכאן ולמה. והנה אני נופל... ואוו הדרך למטה ממש קצרה ועדיין לא הספקתי לספר לכם על כל הסרטים הנפלאים שבהם ביקרתי וגם על הסרטים הנוראיים שנאלצתי לסבול. טוב, אולי איזה תסריטאי צעיר יחליט להחזיר אותי לחיים מתישהו... "הוא לא מת בנפילה, הוא רק נפצע", "גופתו המרוטשת הוקפאה ושוחזרה כשהמדע איפשר זאת". מי יודע? הדבר היחיד שאני יודע הוא שטוב להיות אני. תמיד חיכיתי וחיכיתי לחיים שלי שיתחילו ומצאתי את עצמי במקומות הכי לא הגיונים ואף פעם לא ניצלתי את הרגע. חכם היה זה שאמר כי "החיים קצרים אך השנים ארוכות". חבל שרק עכשיו אני מבין זאת...
טוב, זה סיפור מאוד מבולבל שכתבתי בהתפרצות של השראה. בקריאה שניה, הוא נראה לי די אדיוטי. בכל זאת, אבקש את דעתכם ושתרגישו חופשי לקטול. אני לא מתיימר להיות סופר או משהו... זה רק סיפור קצר וחסר חשיבות. ====================================================================== אם מישהו היה אומר לי פעם שככה אסיים את חיי, סביר להניח שהייתי צוחק לו בפרצוף והולך. בכל זאת, הנה אני, בסיטואציה הכי לא צפויה , לבוש תלבושת של גיבור פעולה חסר-שם, תלוי מהבניין הכי גבוה במזרח התיכון. אולי כדאי שנחזור קצת אחורה. אני כריסטופר ביילי, בוגר ייל למדעי הפיזיקה, דארווניסט מושבע שמחשיב עצמו כמשהו כמו מדען. נולדתי בסן אנטוניו שבטקסס בשנת 1973 והצבע האהוב עליי הוא צהוב. הכל התחיל... בעצם אני לא בטוח מתי הכל התחיל, אני רק זוכר שהתעוררתי יום אחד ומצאתי את עצמי בתוך סרט. לא, אני לא מתכוון ל"סרט" כביטוי השגור בפיהם של הצעירים בימינו, אלא אשכרה בסרט... "האחרים" לשם דיוק. למי שלא ראה, אני ממליץ לבקר פה - http://us.imdb.com/Title?0230600. בכל מקרה, הנה אני, כדמות נוספת בסרט, כולם מצפים ממני לומר את השורות שלי ואני, אין לי מושג מה בכלל הולך פה. שאלות כמו "מי שם אותי פה" ו"למה?" המתינו בתור אחרי שאלות כמו "טוב, אז איך מתעוררים?" ו"אני לבוש בכלל?". הבמאי התחיל לצעוק עליי, ניקול קידמן איימה לפרוש מהסרט ואני המשכתי לעמוד שם כמו איזה אדיוט שאין לו מושג מהחיים שלו. היום זה כבר לא קורה לי. אחרי כמעט שנה של "קפיצות" מוזרות שכאלו, למדתי להסתגל במהירות ופיתחתי לעצמי כל מיני משפטים מחוכמים שנועדו להסביר את המבט המזוגג הזה שבעיני. ובכל זאת, אחרי כמעט שנה של קפיצות, אני לא יודע מה לעזאזל קורה פה. לא גיליתי שום חוקיות ולא גיליתי מה אני צריך לעשות ואם בכלל. אני יודע מה תאמרו – הסיפור שלו הוא חיקוי עלוב ל"זינוק לאתמול" אבל האמת היא שזה ממש רחוק מן האמת. דבר ראשון - אני פה לבד. דבר שני – אין לי מטרה מוגדרת ואין לי מושג מה אני צריך לעשות. והכי חשוב – לי זה קרה סתם ככה ואין לי מושג איך ולמה. ולא, אני שפוי לחלוטין ולא השתתפתי בשום ניסוי מדעי שכשל ואין לזה שום קשר ללימודי הפיזיקה שלי. אני אומר לכם, לא עשיתי כלום!!! תמיד הייתי מאוכזב מהדרך שבה התנהלו חיי, כאילו תמיד חיכיתי להתחיל לחיות ולעשות משהו עם עצמי. "אחרי התיכון הכל יהיה שונה", "טוב, רק אני אסיים את הקולג´ ואז...", "אחרי שאני אמצא עבודה נורמאלית והגונה..." ופתאום זה קרה לי. האמת, הייתי מעדיף לחזור לחיים הקודמים שלי, שם יש סדר וכמעט הכל מובן לי. בכל מקרה, אז אני תלוי מהבניין הכי גבוה במזרח התיכון, נכון? אין לי מושג, כרגיל, איך הגעתי לכאן ולמה. והנה אני נופל... ואוו הדרך למטה ממש קצרה ועדיין לא הספקתי לספר לכם על כל הסרטים הנפלאים שבהם ביקרתי וגם על הסרטים הנוראיים שנאלצתי לסבול. טוב, אולי איזה תסריטאי צעיר יחליט להחזיר אותי לחיים מתישהו... "הוא לא מת בנפילה, הוא רק נפצע", "גופתו המרוטשת הוקפאה ושוחזרה כשהמדע איפשר זאת". מי יודע? הדבר היחיד שאני יודע הוא שטוב להיות אני. תמיד חיכיתי וחיכיתי לחיים שלי שיתחילו ומצאתי את עצמי במקומות הכי לא הגיונים ואף פעם לא ניצלתי את הרגע. חכם היה זה שאמר כי "החיים קצרים אך השנים ארוכות". חבל שרק עכשיו אני מבין זאת...
ברצוני לפתוח בדיון, אבל אני רוצה שיהיה מישהו שאוכל לשוחח איתו... (אני לא אומרת את זה בשום כוונה לפגוע. רק מתוך תקווה לקבל עזרה וביקורת. בחיים ה"אמיתיים" אין לי מספיק עם מי להתייעץ בנושאים אלה)