זה לא רק שהיה חסר להם ברק
אלא לפעמים גם כשהם שיחקו טוב, היה להם פשוט חוסר מזל משווע. בוורלד סיריס של 91, במצב של תיקו 0 באינינג התשיעי, היה להם את לוני סמית (נדמה לי) על הבסיס הראשון, ללא שום אאוט. טרי פנדלטון היכה דאבל, וסמית לא היה בטוח אם זה ייתפס, אז התמהמה קצת בריצה שלו. כשהוא ראה שזה דאבל, הוא רץ חזק הביתה, הכדור הגיע לקאצ'ר שניה לפני שסמית הגיע, והקאצ'ר חסם את הפלייט באומץ רב, ועשה לו טאגינג תוך כדי התנגשות חזיתית בעוצמה אדירה. אחר כך באינינג היה להם את הבסיסים מלאים עם אאוט אחד, אבל היכו לדאבל פליי. לבסוף הם הפסידו את המשחק ואת האליפות באינינג העשירי. בוורלד סיריס של 92, הם הפסידו משחק אחד מהום-ראן של שני ראנס באינינג התשיעי, שהפך פיגור של ראן לניצחון של ראן בשביל הבלו ג'ייז. משחק אחר הם הפסידו בגלל דאבל-פליי מטורף לגמרי של האאוטפילדר דבון וייט, משהו שרואים אחת להרבה שנים. את המשחק האחרון הם הפסידו באקסטרה-אינינגס עם דאבל בפוקס של דייב ווינפילד. בסופו של דבר, את כל ארבעת המשחקים שהם הפסידו בסיריז, זה היה על חודו של ראן אחד! ככה שזה לא ההתקפה שחרקה אצלהם, אלא פשוט לא היה מזל. עם זאת, אומרים שהמזל הולך לווינרים האמיתיים... וכנראה שמכל היריבות של אטלנטה, רק האינדיאנס ב95 היו עוד יותר לוזרים מהם.