זמן אבא

[קרן משם]

זמן אבא../images/Emo35.gif../images/Emo70.gif

מותר להשתפך קצת? ושאלה בסוף ההודעה.... מי לא מכיר את סוגיית האבא החסר? ואני לא מתכוונת שבשל מילואים ודברים שקורים מידי פעם-קשים ככל שיהיו....אני מדברת על השיגרה היומיומית... לאחרונה אני מאוד מחמיצה פנים (בלשון המעטה) עד כדי מריבות קשות עם בעלי... מצד אחד אני יודעת שהוא עובד קשה ויודעת שיש לנו מטרה וה

שבבניה כעת דורש כספים כמו גם החיים השוטפים. מצד שני אוטוטו המעבר לבית קיץ (סופשבוע הבא) והשיפוצים שם בשיאם לקראת המעבר... אז כשהוא מסיים את יום העבודה ה"נורמלי" שלו (במקום המסודר) הוא עובד גם בבית קיץ וגם מבקר במגרש הבניה שלנו לראות מה התקדם ולהכין תוכנית עבודה ליום למחרת... בקיצור הוא מגיע הביתה ב21:00 סחוט טוטאלית וכמובן הילדים כבר ישנים!!! ואני בקושי מזכירה את הזוגיות הפגועה-הרי הוא נרדם לעיתים לפני שהתקלח בכלל-גמור טוטאלית... המצב הנ"ל קורה גם בסופי שבוע שבת+ראשון כאשר את שעות העבודה הקבועות שלו בחברה מחליפות העבודות והסיבובים באתרי הבניה האישיים וכל מה שנלווה להחזקה השוטפת של הבית קרי תשלומים, קניות וכו'...(שאני לא יכולה לעשותם לבד עדיין!) בשבת התלוננתי נורא, אני והילדים בבית קיץ בחצר והוא בפנים בונה ומשפץ כל היום, הוא לא עצר ל10 דקות כדי להיות עם הילדים....אני לא מוכנה לזה!! הוא מצידו טוען שהמעבר בשבוע הבא ולכן הוא חייב להספיק אבל באמת, 10 דקות מהיממה המלאה שלך ממילא לא ישנו כלום לפה או לשם! ת'אמת? אין לי בעיה עם זה שאני איתם בלעדיו, חמותי עוזרת לי והכל בסדר....נכון, אני לרוב מתעייפת נורא כי גם לי יש מספיק על הראש (גם אם אתם לא רואים) עבודות הבית המשופעות <ללא שיעבוד>, העבודה מהבית (סנוויצים ועוגות) ובנוסף כעת את האריזה של הבית... הקטע שבגללו אני מתייסרת הוא- שגם לאחר שנעבור לבית קיץ המצב לא הולך להשתנות...כי הוא יעבוד עד 17:00 ולאחר מכן יבלה את שאר השעות במגרש הנבנה שלנו... אין מה לעשות הוא אומר ואני מתעצבנת עוד יותר... האם אני מגזימה? האם דורשת יותר מידי? לעיתים בעצמו הוא בוכה כמה שהילדים חסרים לו...ולעיתים הוא יושב לידם בחדר כשהם ישנים, ככה יושב ים של זמן ורק מסתכל עליהם, אני יודעת שהוא נקרע אבל אני חושבת שהיה אפשר לעשות את זה גם אחרת-הוא לא חושב כמוני. מה עושים עם אבא שחסר לילדים? ומה עושים עם הילדים שכל כך חסרים לאבא? ומה עושים עם אבא עקשן?! ת'אמת יורדות לי דמעות כעת...כי באמת שכואב לי עליו.

 

[אורן של איה]

כאבא לאמא

תשמעי, אין לי שלישיה ואני לא בהונגריה, אבל גם אני לא תמיד הייתי שם. רוית דיברה איתי וישרה אותי. בתור דוגמה- כל יום בזמן האמבטיה היה רצח מאדום לשחור- סידרה שאני מת עליה. אז סידרתי את הדברים ככה שיצא לי לראות, הכנתי להם הכל והתישבתי לראות. מתישהו שוחחנו על זה והבנתי שגנבתי לי זמן לא בזמן. אז מאז אנחנו ביחד באמבטיות (והסידרה נגמרה) והרבה יותר כיף. היו לנו עוד בעיות שאני לא התישרתי בקצב שלה, אבל הקשבתי וגם אם לא מייד הפנמתי רוית לא הרימה ידים ודיברה איתי שוב ושוב. בסופו של דבר- אפשר לישר דברים, צריך רק סבלנות. עונה לך, נכון? אז אל תתבאסי יותר מדי. זו גם תקופה מוגבלת וזה עובר, ואת יודעת שיש לו סיבה מתוך דאגה לכם, נכון? זה לא סתם באויר... אז תוציאי קצת לחץ, אולי תתאווררי קצת, ותראי מה הלאה, איך הוא עונה יותר על הציפיות שלך...

 

[ayelet i]

זמן אבא...

אצלינו היו ויכוחים דומים. (אם כי העיסוקים שאלי מצא לעצמו לא היו מוצדקים כגון בניית בית וכד'!) בשבועות הראשונים אלי המשיך בשגרת חייו כאילו לא הצטרף אפרוח למשפחה. הוא היה חוזר מהעבודה, מחשב, ארוחה קלה, ריצה, מקלחת, המשך ארוחה, מחשב וטלוויזיה... (כן, כל יום אותו הדבר...) זה נבע משתי סיבות עיקריות : א. אני הייתי שם ועשיתי הכל, לעיתים עם עזרה מאמא, מאחותי - אז לשם מה לטרוח? ב. הלך המחשבה שלו היה שכל עוד אני בבית הרי שיש לי שפע של זמן לעשות ולהספיק הכלללללל (???...). כך שבמקביל הוא הפסיק גם להחליף חול לחתולים, לקפל כביסה וכד'... הוא חזר וטען שכשאחזור לעבודה דברים ישתנו... כך יצא שעד שהוא סיים את כל עיסוקיו נועם ישנה עמוקות. פה ושם הוא התלונן שהוא מרגיש שהוא לא מבלה איתה מספיק, גם אני דיברתי. שאלתי אותו אם לא חבל לו שהוא מפספס - אם לא מפריע לו שלא יוצא לו להאכיל אותה, לדבר אליה, לשחק איתה, לעשות לה אמבטיה ולראות אותה נהנית. אם לא מפריע לו שהוא לא יודע כמה היא אוכלת, איך להכין לה את האוכל, איך להרגיע אותה, לזהות את סוגי הבכי השונים שלה... ואז, לאט לאט, בעקבות הבכי שלי והשיחות - דברים התחילו לחלחל... לפעמים, כששרתי לה והיא הסתכלה עלי בעיניים גדולות, או כשעשינו מסאז' אחרי אמבטיה והיא השמיעה קולות של הנאה - מצאתי אותו מציץ מאחור... פתאם הוא גילה שהילדה שלו גדלה והוא לא ממש מכיר אותה. ואז התחילו דברים להשתנות. הוא שינה את סדר היום שלו כך שיתאים לנועם, יתאים לנו. הוא משתתף באמבטיה, מאכיל אותה לפני השינה. שר לה (בשקט, בלי שאשמע...), משחק, מרגיע ומרדים - לעיתים יותר טוב ממני (!). הוא אחראי על הארוחה של חצות - כך שאני מרוויחה יותר שעות שינה. הקשר ביניהם קרוב יותר והוא מאושר. בבית הכל רגוע יותר - וזה כיף. אין מה לעשות פרט ללדבר. ורצוי דווקא כשהכל טוב ורגוע, לא כשכועסים, לא בטון נוזף, לא כשעייפים. למרות שקשההההההה (ולא תמיד עמדתי בזה). תמיד יהיה משהו שיעסיק, שיגזול זמן. ובכל זאת - יש ילדים וצריך למצוא זמן לבלות איתם. בשבילם, בשבילו, בשבילכם. אם לא באמצע השבוע, אז בסופו, או להחליט על יום אחד בו הוא מגיע הביתה אחרי העבודה ומבלה איתם. שיהיה למה לחכות, לשני הצדדים. את לא מגזימה, את לא דורשת יותר מדי - אבל צריך למצוא דרך לגרום לו להבין שיכול להיות אחרת...

 

[יעל של הגר]

נקודה כואבת- גם אצלנו המצב ככה

בהתחלה היו המון ויכוחים, היום יש פחות אך הם עדין קיימים. גם בעלי חזר לשגרת חייו הקודמת לאחר הלידה ולאחר שהיא השתחררה והיה לו מאוד קשה עם התיק שאני מפילה עליו. בנוסף לסיבות שאיילת מנתה, בהתחלה היתה לנו עזרה במשך חודשיים ועד שלא התעקשתי שיעזור ופשוט הודעתי לו שממחר הוא עושה X- הוא לא עזר. אני גדלתי בבית בו אבא ואמא התחלקו שווה בשווה בגידול הילדים וניקיון הבית, בעוד הבעלול גדל עם אמא שעובדת בשתי משרות מלאות (אחת בעבודה והשנייה בבית) ואבא שפחות עזר בבית. אני מבינה שהרקע ביננו שונה, אך כיום שני ההורים צריכים לקחת חלק בגידול הילדים. קרן, אני באמת מבינה את הקושי של כולכם וצריך, אל אף הלו"ז הצפוף שלו, למצוא את הזמן גם אל הילדים וגם אלייך.

 

[ronylew]

קרן

כמו שכתבת הכל זמני ,כרגע הוא עובד קשה ובקרוב כולכם תוכלו לקטוף את הפירות , בעלי מגיע מהעבודה ב 18:00 מתקלח ,מרים אותן 5 דקות ואז נזכר שהוא עוד לא אכל ואז שוב משחק איתן 20 דקות ואז חם לו והוא טוען שהן מרדימות אותו ואז יש סידרה שהוא אוהב בקיצור נדמה לי שרוב הגברים הם ככה ,תמיד האימהות משקיעות יותר ,אני בשביל לעצבן אותו עד היום מתקשרת אליו ומספרת לו אורי עשתה ככה ושחר עשתה ככה ומספרת לו שהוא מפסיד את כל הדברים הקטנים, לפעמים אני רואה שיפור אבל את האמת בסוף היום אני כ"כ עייפה (לי אין עזרה) שממש אין לי כוח לריב לפי דעתי את דורשת בדיוק את מה שצריך ואת לא צריכה לוותר ככל שהילדים גדלים הם רוצים את שני ההורים בקירבתם ,אני יודעת שעוד מעט גם אני אדרוש אולי כדאי לבקש ממנו שיום אחד בשבוע כשהוא חוזר מהעבודה יקדיש לצוציקים איזה שעתיים מקווה שהכל יסתדר בקרוב

רוני

 

[אמא של עופרי]

מרגישה ברת מזל

אבל..

אבא של עופרי עושה הכל בדיוק כמוני.

אבא של עופרי הוא שותף מלא (ואפילו יותר) בגידול עופרי.

הבעיה היא הפוכה וכל פעם שאני רק חושבת על איך אני מתלוננת על דבר כזה או מביעה איזה מורת רוח - אני חושבת על תגובות הסביבה "תגידי תודה שזה ככה"

אבל עופרי - הילד המקסים שלי מעדיף בברור את אבא שלו, עד כדי שאני נעלבת ממנו.

דוגמא: אנחנו באים מהפעוטון בארבע - הוא יכול להסתובב בית ובחצר ולבכות

במשך שעה וחצי (ואני לא מגזימה!!!) אבא אבא אבא,

כל הצעצועים שלו וכל המכוניות

בעולם - לא יעזרו.

שהוא רק איתי הוא במצב רוח הרבה פחות טוב מאשר הוא עם אבא שלו או עם שינינו. שהוא נופל הוא רוצה רק את אבא שלו. וזהו - הרבה פעמים אני יכולה לבכות על זה (טוב על תשכחו אני בהריון...

) והרבה פעמים אני מבינה שזה בגלל שאני שמה לו הרבה יותר גבולות מאבא שלו.... בעקבות המקרים האחרונים החלטתי שאני מתמקדת קצת פחות בגבולות ועושה לעופרי הרבה הרבה כייף

כדי שיהיה לו גם כייף עם אמא.. חג שמח

 

[קרן משם]

וחשבתי שאצלי זה אחרת?

למרות (או בגלל?) שהוא בקושי איתם קורה לנו מצב זהה לחלוטין, לדוגמא: השבוע באחד הימים באורח פלא בעלי בא איתי לאסוף את הילדודס מהמעון....מתי שזיהה אותו מהקצה השני של החצר פותח את השער רץ באטרףףףףףףף ישירות אליו....עבר אותי בדרך כאילו אני אויר

הבנות נשיקה ראשונה נתנו לו ורק אח"כ התפנו לספר לי סיפורים... בשורה התחתונה הם נורא נהנים אפילו מדקות ספורות שהם איתו....כשהוא איתם זה ה-סוףףףףףףףףףףףףףףףף, סוף הדרך...היום הוא עשה להם אמבטיה (לא היו שעות נוספות) והם הפריחו בלונים וצחקו וביקשו עוד ועוד ועוד....כשהוא בסביבה יש זמן לאמבטיה שהיא לא רק לשם הנקיון אלא בשביל הכייף גם והם חולים על זה ויש להם את זה רק ממנו, אני עושה להם אמבטיותגם כן אמבטיות אני "מתקתקת" אותם, זה סוף היום ואני גם ככה הרוסה ונורא מחכה להרים רגליים אחרי ההשכבות שלהם... אני לעיתים חוששת שהם חושבים שעם אבא זה כייף ועם אמא זה מה שיש!! ת'אכלס זה נכון-זה מה שיש, לבדי-אין לי אפשרות להציע להם יותר מזה. אני לא מאשימה אותו חלילה, המצב פשוט גורם לי לצער, עליהם ועליו יותר מכל....כי הוא אבא מקסים שיודע ואוהב להעניק ללא גבולות והם חולים על ההשתובבויות איתו...איתם הוא ממש כמו ילד מספר 4 במשפחתנו "הקטנה". אני לוקחת נשימה עמוקה ובאמת מקווה שהכל למטרה טובה וזאת תקופה שתחלוף...אני יודעת שאם לא כך אני אצטרך איכשהו לעשות סדר בדברים, לכעוס לא עוזר אבל לשחק על המצפון זה תמיד "עובד" עליהם

לכל המגיבים