זכרונות ילדות
מאוד מסוקרנת אם גם אצלכן יש חזרה קטנה לזכרונות ילדות שלא ידעתן שאתן זוכרות בעקבות הפצעתם של הילדים. לי תמיד היו זכרונות ילדות משלבים מאוד מוקדמים. מן תמונות כאלה של סיטואציות מסויימות בכל מיני נקודות בילדות המוקדמת שלי (אפילו מגיל שנתיים בגן שהייתי בו). לאחרונה, צפו ועלו לי זכרונות חדשים, כלומר אני יודעת שהם תמיד היו בזיכרון רק שהמון זמן לא נזכרתי בהם. מקומות, ונקודות בילדות המוקדמת מאוד, שמתחברים לי פתאום נורא חזק. נראה לי שזה קשור מאוד לתומר, לזה שאני כאילו חווה איתו את הילדות שלו וזה מחזיר אותי קצת לילדות שלי. והנה סיטואציה אחת של ילדות של תומר, שנמהלת בשלי ומעוררת זכרונות: ביום ראשון אחה"צ לקחתי את תומר, דניאל והכלבים, לטיול בחורשה ליד הבית שלנו (החורשה שתומר קורא לה ג'ונגל). היה לנו אחר צהריים מגניב בטירוף. ממש בלינו בחורשה יותר משעתיים של חוסר עשיה מוחלט אבל דיברנו ושיחקנו ותומר צחק המון וגם פחד וגם השתולל ושיחקנו במשחקי דמיון מגניבים, ודניאלי נהנתה מהביחד, ואיך שהוא יצא שמהטיול הקצר שתכננתי בחורשה נהיה לנו סוג של הרפתקאה וזה מילא את כל אחר הצהריים שלנו בכיף. בלילה שכבתי במיטה ופתאום נזכרתי בחורשה שהייתה לנו ליד הבית כשהייתי ממש קטנה, חורשה שעברנו בה המון, בדרך לגן, בדרך לחוגים, בדרך למרכז הקניות, היא פשוט הייתה בדרך לכל מקום (כלומר תמיד זכרתי את החורשה, אני יודעת שהיא שם אבל לא היו לי זכרונות ספציפיים מיוחדים ממנה). נזכרתי בסיטואציה שלי על הידים של אבא שלי (כנראה בדרך לגן), ואחת הכלבות שלי נעלמה ואבא שלי חזר אחורה איתי בידיים לחפש אותה. היא לא באמת נעלמה אלא סתם הלכה לרחרח איפה שהוא אבל זה כנראה הטריד אותי וזה ממש נצרב לי בזיכרון. לדעתי הייתי אז בת כשלוש. נזכרתי גם איך פעם, כשהייתי כבר גדולה יותר, חמש אולי, הלכתי בחורשה, מזדנבת אחרי אמא שלי שדחפה את העגלה עם אחותי התינוקת, ונתקלתי בילדה עצובה שצעקה לסבתא שלה, ואני ממש זוכרת את הפנים של הילדה, ממש פרטים קטנים, ומה היא לבשה, ואני זוכרת שעמדתי והסתכלתי בה כמה דקות טובות. שוב, מן תמונה כזאת, של סיטואציה, של מצב, בתוך החורשה הזאת והכל כ"כ חי וזה מדהים אותי ומרגש מאוד לדעת שהילדים שלי מחיים ככה זיכרונות ילדות ובטח עוד יבואו רבים כאלה ככל שהילדים יגדלו. ואני לא מפסיקה לתהות, איזה סיטואציות יצרבו להם, לילדים שלי בראש. מה מהתמונות הם יזכרו ואיך הם יזכרו. השבוע תומר הכין איתי חביתה, ותוך כדי הוא פתאום אמר: "הלכתי ליומולדת של X ורציתי לפתוח את המתנה שלה וX לא רצתה שאני יפתח לה ואת לא הסכמת לי ובכיתי מאוד". אכן היו דברים מעולם. הם היו לפני לפחות חודשיים, ביומולדת של קרובת משפחה, ואכן לא "הסכמתי לו", שהוא יפתח את המתנה שלה, והוא אכן בכה אבל לי כל הסיפור הזה לא זכור כדרמה, והוא גם לא בכה מאוד ומעולם לא דיברנו על זה ואני בקושי זוכרת את המקרה הזה, ולדעתי אם הוא לא היה אומר את שמה של קרובת המשפחה (ויש לה שם ממש לא שכיח ואני בשוק שהוא זכר אותו כי אנחנו לא נפגשים הרבה), לא הייתי מבינה בכלל על מה הוא מקשקש. אבל הוא זוכר, וברור לי שהתמונה הזאת צפה ועלתה לו משום מקום (כי מה הקשר בין חביתה למתנה של X), ואני משערת שזאת תמונה שתשאר שם. אני לא כותבת את זה כי אני מיוסרת או מוטרדת אלא כי זה קצת משעשע אותי, וקצת מסקרן אותי ובעיקר עושה לי מן חיוך מטופש של נוסטלגיות. אז מה איתכן? שתפו בזיכרונות שלכן, שנמהלים באלה של הילדים שמעוררים אתכן.אפשר לזרום עם שרשור הנוסטלגיה שלכן לאן שבא לכן.
מאוד מסוקרנת אם גם אצלכן יש חזרה קטנה לזכרונות ילדות שלא ידעתן שאתן זוכרות בעקבות הפצעתם של הילדים. לי תמיד היו זכרונות ילדות משלבים מאוד מוקדמים. מן תמונות כאלה של סיטואציות מסויימות בכל מיני נקודות בילדות המוקדמת שלי (אפילו מגיל שנתיים בגן שהייתי בו). לאחרונה, צפו ועלו לי זכרונות חדשים, כלומר אני יודעת שהם תמיד היו בזיכרון רק שהמון זמן לא נזכרתי בהם. מקומות, ונקודות בילדות המוקדמת מאוד, שמתחברים לי פתאום נורא חזק. נראה לי שזה קשור מאוד לתומר, לזה שאני כאילו חווה איתו את הילדות שלו וזה מחזיר אותי קצת לילדות שלי. והנה סיטואציה אחת של ילדות של תומר, שנמהלת בשלי ומעוררת זכרונות: ביום ראשון אחה"צ לקחתי את תומר, דניאל והכלבים, לטיול בחורשה ליד הבית שלנו (החורשה שתומר קורא לה ג'ונגל). היה לנו אחר צהריים מגניב בטירוף. ממש בלינו בחורשה יותר משעתיים של חוסר עשיה מוחלט אבל דיברנו ושיחקנו ותומר צחק המון וגם פחד וגם השתולל ושיחקנו במשחקי דמיון מגניבים, ודניאלי נהנתה מהביחד, ואיך שהוא יצא שמהטיול הקצר שתכננתי בחורשה נהיה לנו סוג של הרפתקאה וזה מילא את כל אחר הצהריים שלנו בכיף. בלילה שכבתי במיטה ופתאום נזכרתי בחורשה שהייתה לנו ליד הבית כשהייתי ממש קטנה, חורשה שעברנו בה המון, בדרך לגן, בדרך לחוגים, בדרך למרכז הקניות, היא פשוט הייתה בדרך לכל מקום (כלומר תמיד זכרתי את החורשה, אני יודעת שהיא שם אבל לא היו לי זכרונות ספציפיים מיוחדים ממנה). נזכרתי בסיטואציה שלי על הידים של אבא שלי (כנראה בדרך לגן), ואחת הכלבות שלי נעלמה ואבא שלי חזר אחורה איתי בידיים לחפש אותה. היא לא באמת נעלמה אלא סתם הלכה לרחרח איפה שהוא אבל זה כנראה הטריד אותי וזה ממש נצרב לי בזיכרון. לדעתי הייתי אז בת כשלוש. נזכרתי גם איך פעם, כשהייתי כבר גדולה יותר, חמש אולי, הלכתי בחורשה, מזדנבת אחרי אמא שלי שדחפה את העגלה עם אחותי התינוקת, ונתקלתי בילדה עצובה שצעקה לסבתא שלה, ואני ממש זוכרת את הפנים של הילדה, ממש פרטים קטנים, ומה היא לבשה, ואני זוכרת שעמדתי והסתכלתי בה כמה דקות טובות. שוב, מן תמונה כזאת, של סיטואציה, של מצב, בתוך החורשה הזאת והכל כ"כ חי וזה מדהים אותי ומרגש מאוד לדעת שהילדים שלי מחיים ככה זיכרונות ילדות ובטח עוד יבואו רבים כאלה ככל שהילדים יגדלו. ואני לא מפסיקה לתהות, איזה סיטואציות יצרבו להם, לילדים שלי בראש. מה מהתמונות הם יזכרו ואיך הם יזכרו. השבוע תומר הכין איתי חביתה, ותוך כדי הוא פתאום אמר: "הלכתי ליומולדת של X ורציתי לפתוח את המתנה שלה וX לא רצתה שאני יפתח לה ואת לא הסכמת לי ובכיתי מאוד". אכן היו דברים מעולם. הם היו לפני לפחות חודשיים, ביומולדת של קרובת משפחה, ואכן לא "הסכמתי לו", שהוא יפתח את המתנה שלה, והוא אכן בכה אבל לי כל הסיפור הזה לא זכור כדרמה, והוא גם לא בכה מאוד ומעולם לא דיברנו על זה ואני בקושי זוכרת את המקרה הזה, ולדעתי אם הוא לא היה אומר את שמה של קרובת המשפחה (ויש לה שם ממש לא שכיח ואני בשוק שהוא זכר אותו כי אנחנו לא נפגשים הרבה), לא הייתי מבינה בכלל על מה הוא מקשקש. אבל הוא זוכר, וברור לי שהתמונה הזאת צפה ועלתה לו משום מקום (כי מה הקשר בין חביתה למתנה של X), ואני משערת שזאת תמונה שתשאר שם. אני לא כותבת את זה כי אני מיוסרת או מוטרדת אלא כי זה קצת משעשע אותי, וקצת מסקרן אותי ובעיקר עושה לי מן חיוך מטופש של נוסטלגיות. אז מה איתכן? שתפו בזיכרונות שלכן, שנמהלים באלה של הילדים שמעוררים אתכן.אפשר לזרום עם שרשור הנוסטלגיה שלכן לאן שבא לכן.
