אשדוד,רחוב סיני 18 -שכונת ילדותי
הגעתי לאשדוד ישר מאונית "תאודור הרצל" בשנת 1961 ביחד עם הורי,סבתי ואחות קטנה יותר. העיר היתה אז רק בתחילתה, והבנין בו התגוררנו היה מאוכלס בעולים חדשים. בכניסה ראשונה: רומנים,אלג'ראים ומשפחה מקונגו. כניסה שניה:רומנים,מצרים ואלגיראים. כניסה שלישית רק אלגיראים. ממש כמו בדירה להשכיר של לאה גולדברג(אם אני לא טועה). בליל שפות, מאכלים שונים,מנהגים שונים והרבה מאוד ילדים. מול הבית היה בי"ס יסודי "גאולים" וכבר אחרי כמה ימים התקבלנו לאולפן לעברית שהיה בבנין. להורי לא היה זמן ללמוד את השפה באולפן, היה צריך לדאוג לפרנסה. בחופש הגדול נשלחתי ע"י עלית הנוער לכפר הנוער בן-שמן שבו שהיתי כמה חודשים. היה לי קשה כי המדריכה כל הזמן העליבה את הרומנים במילות גנאי שהיו מקובלות באותה תקופה. בשבתות הייתי בורחת דרך פרצה בגדר למושב בן-שמן שבו היתה לאבי משפחה והשהות אתם הקטינה את הגעגועים הביתה. בראש השנה חזרתי לחופשה ולא הסכמתי לחזור לבן-שמן. אמנם היה קשה מבחינה כלכלית אבל התחלתי ללמוד באשדוד במחזור הראשון של בי"הס התיכון. מהבית עד לביה"ס הלכנו כחצי שעה ברגל בדיונות של חול.
בשמש הקופחת ובחורף הרוחות היו מביאות את החול לעינים. הכתות היו בצריפונים לוהטים, בלי מאווררים - בימי שרב היו משחררים אותנו בשעה 10 כי לא יכולנו לשהות בכתות בגלל החום. כדי לעזור לאמא,הייתי עושה את קניות המכולת ליד ביה"ס וסוחבת בדרך חזרה גם ילקוט וגם קניות. בבית לא היה מקרר, אלא מן ארגז קרח ולהביא קרח הביתה היה גם סיפור. כי ללכת ב
עם חצי בלוק קרח, אתה מגיע הביתה עם רבע. כדי לקרר את הבית היינו שופכים דליים של מים על רצפה,פורסים שמיכות פיקה ושוכבים. לא היה קל ופשוט, אבל לא התלוננו. הסתפקנו במועט והיינו מאושרים.......