זכרונות הילדות - סיפורי השכונה בה גדלנו
קיבלתי פניה מאתר נוסטלגיה (לא פורום נוסטלגיה של תפוז) הם פתחו ביוזמה של "סיפורי השכונות" אני פותחת שירשור - סיפורי השכונות. אם יש לכם סיפורים שאתם רוצים לשתף אותנו - נשמח להשתתף. השכונה שלנו מעלה הנשר-אבטליון רמת גן סיפורה של השכונה שלנו מתחיל בשנות ה-50. בין הבתים 60-62 ברחוב הרצל ברמת גן יש גרם מדרגות המוביל לרחוב קטן ששמו מעלה הנשר. אנחנו עברנו לגור ברחוב בשנת 1951. ברחוב הקטן היו 3 בתים על קומות ושאר הבתים היו וילות קטנות. הבית הראשון מצד ימין שנשא גם את הכתובת הרצל 60 (כל הצד הימני של הרחוב היה הרצל 60 והצד השמאלי היה הרצל 62) היתה למעשה וילה מפוארת של הארכיטקט אפנצלר. בחצר הבית היו עצי פרי. בייחוד אני זוכרת את התפוז הסיני. הבית אחריו היה בית בן שלוש קומות שהיה שייך ל"ועד הישיבות בארץ ישראל" היה זה בית הבראה לתלמידי ישיבות ומשפחותיהם. הבית שקק חיים בעיקר בקיץ ובתקופת החגים. הבית הזה היה נטע זר בשכונה, שכן כל תושבי השכונה היו חילוניים ובאי הבית היו חרדים מירושלים ומבני ברק. אנחנו הילדים היינו ניכנסים לשחק עם הילדים החרדים, ולמרות שהיינו לבושים בקיץ במכנסי שורט קצרים וגופיות, אף פעם לא גרשו אותנו משם. נכון שהיינו ילדים קטנים מתחת לגיל 10, אך לבושינו היה חריג מאד בקרב החרדים. בקומה העליונה ביותר של הבית גר ח"כ שמואל מרלין (היה חבר בכנסת הראשונה והשניה מטעם סיעת חרות) שמואל מרלין תמיד היה צועק לכיוון בית ההבראה בשבת בצהריים כשהם היו שרים זמירות והפריעו לו את מנוחת השבת. לח"כ היתה אישה אמריקאית ואוטו אמריקאי. ילדים לא היו להם – אבל בימי הקיץ הלוהטים העמיס על רכבו את ילדי השכונה ולקח אותנו לים. למי היה אוטו אז???? בצד שמאל של הרחוב היו 2 וילות. במעלה הנשר 5 היתה וילה קטנה שהיתה לה בחצר בריכת שחיה. בעלי הבית היו מבוגרים ללא ילדים, ולכן נתנו לנו להיכנס לבריכה לפעמים בימות הקיץ החמים.הבית שלידו היתה וילה של משפחת לויטה. משפחה שעסקה בגידול דבורים. החצר שלהם היתה מלאה בעצי פרי שאנחנו ילדי השכונה לא חיכינו להבשלתם והיינו קוטפים אותם "בוסר".אנחנו גרנו בבית מס' 6. הבית הזה היה בית משפחת למפרט. בעל הבית בנה את הבית בן ה-3 קומות ו-2 אגפים לבני משפחתו בשלהי שנות הארבעים. היו לו 2 בנים ו-2 בנות. לכל אחד מהם היתה משפחה וילדים גם הוא ורעיתו התגוררו בבית. את שאר הדירות בבית השכירו או מכרו בדמי מפתח לדיירים אחרים. הדירה בקומת הקרקע בת 4 חדרים, הושכרה ל-3 משפחות כאשר המטבח השרותים והמקלחת, היו משותפים לשלושתם – אנחנו גרנו בחדר אחד – אני, בת 3.5, הורי וסבתא שלי. ב-1952 נולד אחי. אי אפשר היה לגור בחדר אחד שלושה מבוגרים ותינוק, לכן לשעות הלילה נשלחנו אני וסבתי לישון בחדר פנוי שהיה בדירתו של בעל הבית. חלפה לה עוד כשנה וחצי עד שאבי רכש את החדר הנוסף בדירה, וכך קיבלנו אני אחי התינוק וסבתי חדר נפרד. גם המטבח שהיה משותף לעוד משפחה, עבר כולו לרשותינו. אך ב-2 החדרים הנוספים התחלפה המשפחה וניכנסה לגור משפחה חדשה שלהם 2 בנות בני גילנו. המקלחת והשירותים היו עדיין משותפים. ארבעת הילדים, גדלנו כמו אחים ואחיות. השכונה החלה משנה פניה אט אט. למעשה אנחנו היינו הבית האחרון ברחוב הקטן – כי מול ביתנו היה מגרש ענק שבשנת 1954 החלו לבנות עליו בית גדול בן שלוש קומות עם 2 כניסות, סה"כ היו בו 9 דירות. לבית החדש נכנסו לגור משפחות עם ילדים, ומשפחות ניצולות שואה ששרדו אך לא היו להם ילדים. השכונה גדלה והילדים מילאו אותה. רחוב אבטליון עדיין לא היה קיים. כיון שהיה שם שדה ענק ששימש את ילדי השכונה למשחקים. קטפנו שם המון פרחים ובל"ג בעומר הקימו שם מדורות ענקיות. יום אחד הופיעו בולדוזרים שחרשו את כל השדה הקימו גדרות עץ. ותנופת בניה החלה. על השדה "שלנו" הקימו 5 בניני קומות בני 3-4 קומות כל אחד עם 2-3 כניסות – השכונה שלנו קמה והיתה לחבורות ילדים בגילאים 10 עד 14. תקופת הבניה היוותה לנו הילדים שעשועים לא מעטים: כמו למשל לקפוץ מהקומה השניה או השלישית לתוך ערימת חול הזיפזיף שזה מקרוב המשאית שפכה. אני איבדתי בתוך הערימה לפחות 2 זוגות נעליים ... כאן המקום לציין, כי השכונה שלנו גבלה עם רחוב הקשת אז, היום שרת. באמצע הרחוב היה גן הינצחון ששינה את שמו מאוחר יותר ל"גן אברהם" ע"ש אברהם קריניצי. גן הינצחון היה שמו כיון שבגבולות הגן שכנה האנדרטה לחללי רמת גן ממלחמת השחרור. מול האנדרטה היה הספסל של ח.נ. ביאליק שהיה מגודר בשרשרשת בקצה הגן היה האמפיתיאטרון שהקרין בימי הקיץ החמים סרטים עם הגג פתוח. הילדים שידעו לטפס על העצים ראו את הסרטים "חינם".... במורד הרחוב שכן בנין השגרירות הרוסית. בבית קטן מול השגרירות גרה משפחה דתית. הבן המפורסם של המשפחה הלוא הוא הסופר והעיתונאי – אדם ברוך ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה. בפינת רחוב הקשת והפרסה, היתה הוילה של סם דובינר. דובינר היה המיליונר הראשון של שנות ה-50. הוא הביא ארצה את ביה"חר "קרגל" שייצרה אריזות קרטון. לדובינר היו 3 ילדים, הקטנה דבורה או כפי שקראו לה דבי, היתה בגילנו ושיחקה עמנו ככל הילדים. לפעמים ארחה אותנו בביתה – ופעם נפלתי לתוך בריכת השחיה שלהם..... לדובינר היתה מכונית הקדילאק הראשונה בארץ. במלחמת קדש – 1956 הביא צה"ל פרוז'קטור ענק שמוקם ברחבה ליד האנדרטה. הפרוז’קטור הענק חיפש בלילה מטוסי אויב. אני זוכרת את כל ילדי השכונה מתגודדים סביב הפרוז'קטור. ב-1958 הפכה הוילה שבפינת רח' הקשת לביתו של שגריר בורמה בישראל. לשגריר היה ילד בן 8 שדיבר אנגלית והתחבר עם ילדי השכונה – עליו התאמנו לדבר אנגלית כפי שילדים לומדים בכיתה ו' ז' שאך זה החלו ללמוד אנגלית. היינו שכונה שמחה עם המון ילדים. אך תמיד היו פה ושם כמה שכנים שרעש המולת הילדים הפריעה להם. אך תמיד אמרו לנו להיות בשקט לידם ולא להרגיז אותם... "כי הם ניצולי שואה שאיבדו את משפחתם..." חלקם התנהג בצורה מוזרה כמו אישה אחת שבארבע בבוקר היתה יורדת למחסן, מעמידה שם פרימוס מדליקה אותו, מעמידה עליו דוד מים גדול ועושה כביסה.... המחסן היה למעשה משותף לכל הבית – אך היא לא נתנה לאף אחד להיכנס ו"כבשה אותו לעצמה".... היתה לה שכנה שאף היא ניצולת שואה והן תמיד רבו על המחסן...איזה זכרונות תקועים במוחו של ילד לכל חייו..... לימים נכנסה שכנה חדשה בבית שלנו – ושלושתם היו צועקות מהחלון אחת לשניה באידיש. לשכנה החדשה היו שלושה בנים. הבן הצעיר היה בן גילנו. כיון שהיה חדש בשכונה, היזמנתי אותו לבוא, איתנו למסיבות יום ששי... שם הכיר את תיקי דיין שהיתה בת כיתה שלי שהתאהבה מעבר לראשה.... הוא גם היה רקדן מופלג שכל הבנות חיזרו אחריו... השנים חלפו... השכנים התחלפו... וילדותינו עברה חלפה לה ונישארו רק הזכרונות....
קיבלתי פניה מאתר נוסטלגיה (לא פורום נוסטלגיה של תפוז) הם פתחו ביוזמה של "סיפורי השכונות" אני פותחת שירשור - סיפורי השכונות. אם יש לכם סיפורים שאתם רוצים לשתף אותנו - נשמח להשתתף. השכונה שלנו מעלה הנשר-אבטליון רמת גן סיפורה של השכונה שלנו מתחיל בשנות ה-50. בין הבתים 60-62 ברחוב הרצל ברמת גן יש גרם מדרגות המוביל לרחוב קטן ששמו מעלה הנשר. אנחנו עברנו לגור ברחוב בשנת 1951. ברחוב הקטן היו 3 בתים על קומות ושאר הבתים היו וילות קטנות. הבית הראשון מצד ימין שנשא גם את הכתובת הרצל 60 (כל הצד הימני של הרחוב היה הרצל 60 והצד השמאלי היה הרצל 62) היתה למעשה וילה מפוארת של הארכיטקט אפנצלר. בחצר הבית היו עצי פרי. בייחוד אני זוכרת את התפוז הסיני. הבית אחריו היה בית בן שלוש קומות שהיה שייך ל"ועד הישיבות בארץ ישראל" היה זה בית הבראה לתלמידי ישיבות ומשפחותיהם. הבית שקק חיים בעיקר בקיץ ובתקופת החגים. הבית הזה היה נטע זר בשכונה, שכן כל תושבי השכונה היו חילוניים ובאי הבית היו חרדים מירושלים ומבני ברק. אנחנו הילדים היינו ניכנסים לשחק עם הילדים החרדים, ולמרות שהיינו לבושים בקיץ במכנסי שורט קצרים וגופיות, אף פעם לא גרשו אותנו משם. נכון שהיינו ילדים קטנים מתחת לגיל 10, אך לבושינו היה חריג מאד בקרב החרדים. בקומה העליונה ביותר של הבית גר ח"כ שמואל מרלין (היה חבר בכנסת הראשונה והשניה מטעם סיעת חרות) שמואל מרלין תמיד היה צועק לכיוון בית ההבראה בשבת בצהריים כשהם היו שרים זמירות והפריעו לו את מנוחת השבת. לח"כ היתה אישה אמריקאית ואוטו אמריקאי. ילדים לא היו להם – אבל בימי הקיץ הלוהטים העמיס על רכבו את ילדי השכונה ולקח אותנו לים. למי היה אוטו אז???? בצד שמאל של הרחוב היו 2 וילות. במעלה הנשר 5 היתה וילה קטנה שהיתה לה בחצר בריכת שחיה. בעלי הבית היו מבוגרים ללא ילדים, ולכן נתנו לנו להיכנס לבריכה לפעמים בימות הקיץ החמים.הבית שלידו היתה וילה של משפחת לויטה. משפחה שעסקה בגידול דבורים. החצר שלהם היתה מלאה בעצי פרי שאנחנו ילדי השכונה לא חיכינו להבשלתם והיינו קוטפים אותם "בוסר".אנחנו גרנו בבית מס' 6. הבית הזה היה בית משפחת למפרט. בעל הבית בנה את הבית בן ה-3 קומות ו-2 אגפים לבני משפחתו בשלהי שנות הארבעים. היו לו 2 בנים ו-2 בנות. לכל אחד מהם היתה משפחה וילדים גם הוא ורעיתו התגוררו בבית. את שאר הדירות בבית השכירו או מכרו בדמי מפתח לדיירים אחרים. הדירה בקומת הקרקע בת 4 חדרים, הושכרה ל-3 משפחות כאשר המטבח השרותים והמקלחת, היו משותפים לשלושתם – אנחנו גרנו בחדר אחד – אני, בת 3.5, הורי וסבתא שלי. ב-1952 נולד אחי. אי אפשר היה לגור בחדר אחד שלושה מבוגרים ותינוק, לכן לשעות הלילה נשלחנו אני וסבתי לישון בחדר פנוי שהיה בדירתו של בעל הבית. חלפה לה עוד כשנה וחצי עד שאבי רכש את החדר הנוסף בדירה, וכך קיבלנו אני אחי התינוק וסבתי חדר נפרד. גם המטבח שהיה משותף לעוד משפחה, עבר כולו לרשותינו. אך ב-2 החדרים הנוספים התחלפה המשפחה וניכנסה לגור משפחה חדשה שלהם 2 בנות בני גילנו. המקלחת והשירותים היו עדיין משותפים. ארבעת הילדים, גדלנו כמו אחים ואחיות. השכונה החלה משנה פניה אט אט. למעשה אנחנו היינו הבית האחרון ברחוב הקטן – כי מול ביתנו היה מגרש ענק שבשנת 1954 החלו לבנות עליו בית גדול בן שלוש קומות עם 2 כניסות, סה"כ היו בו 9 דירות. לבית החדש נכנסו לגור משפחות עם ילדים, ומשפחות ניצולות שואה ששרדו אך לא היו להם ילדים. השכונה גדלה והילדים מילאו אותה. רחוב אבטליון עדיין לא היה קיים. כיון שהיה שם שדה ענק ששימש את ילדי השכונה למשחקים. קטפנו שם המון פרחים ובל"ג בעומר הקימו שם מדורות ענקיות. יום אחד הופיעו בולדוזרים שחרשו את כל השדה הקימו גדרות עץ. ותנופת בניה החלה. על השדה "שלנו" הקימו 5 בניני קומות בני 3-4 קומות כל אחד עם 2-3 כניסות – השכונה שלנו קמה והיתה לחבורות ילדים בגילאים 10 עד 14. תקופת הבניה היוותה לנו הילדים שעשועים לא מעטים: כמו למשל לקפוץ מהקומה השניה או השלישית לתוך ערימת חול הזיפזיף שזה מקרוב המשאית שפכה. אני איבדתי בתוך הערימה לפחות 2 זוגות נעליים ... כאן המקום לציין, כי השכונה שלנו גבלה עם רחוב הקשת אז, היום שרת. באמצע הרחוב היה גן הינצחון ששינה את שמו מאוחר יותר ל"גן אברהם" ע"ש אברהם קריניצי. גן הינצחון היה שמו כיון שבגבולות הגן שכנה האנדרטה לחללי רמת גן ממלחמת השחרור. מול האנדרטה היה הספסל של ח.נ. ביאליק שהיה מגודר בשרשרשת בקצה הגן היה האמפיתיאטרון שהקרין בימי הקיץ החמים סרטים עם הגג פתוח. הילדים שידעו לטפס על העצים ראו את הסרטים "חינם".... במורד הרחוב שכן בנין השגרירות הרוסית. בבית קטן מול השגרירות גרה משפחה דתית. הבן המפורסם של המשפחה הלוא הוא הסופר והעיתונאי – אדם ברוך ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה. בפינת רחוב הקשת והפרסה, היתה הוילה של סם דובינר. דובינר היה המיליונר הראשון של שנות ה-50. הוא הביא ארצה את ביה"חר "קרגל" שייצרה אריזות קרטון. לדובינר היו 3 ילדים, הקטנה דבורה או כפי שקראו לה דבי, היתה בגילנו ושיחקה עמנו ככל הילדים. לפעמים ארחה אותנו בביתה – ופעם נפלתי לתוך בריכת השחיה שלהם..... לדובינר היתה מכונית הקדילאק הראשונה בארץ. במלחמת קדש – 1956 הביא צה"ל פרוז'קטור ענק שמוקם ברחבה ליד האנדרטה. הפרוז’קטור הענק חיפש בלילה מטוסי אויב. אני זוכרת את כל ילדי השכונה מתגודדים סביב הפרוז'קטור. ב-1958 הפכה הוילה שבפינת רח' הקשת לביתו של שגריר בורמה בישראל. לשגריר היה ילד בן 8 שדיבר אנגלית והתחבר עם ילדי השכונה – עליו התאמנו לדבר אנגלית כפי שילדים לומדים בכיתה ו' ז' שאך זה החלו ללמוד אנגלית. היינו שכונה שמחה עם המון ילדים. אך תמיד היו פה ושם כמה שכנים שרעש המולת הילדים הפריעה להם. אך תמיד אמרו לנו להיות בשקט לידם ולא להרגיז אותם... "כי הם ניצולי שואה שאיבדו את משפחתם..." חלקם התנהג בצורה מוזרה כמו אישה אחת שבארבע בבוקר היתה יורדת למחסן, מעמידה שם פרימוס מדליקה אותו, מעמידה עליו דוד מים גדול ועושה כביסה.... המחסן היה למעשה משותף לכל הבית – אך היא לא נתנה לאף אחד להיכנס ו"כבשה אותו לעצמה".... היתה לה שכנה שאף היא ניצולת שואה והן תמיד רבו על המחסן...איזה זכרונות תקועים במוחו של ילד לכל חייו..... לימים נכנסה שכנה חדשה בבית שלנו – ושלושתם היו צועקות מהחלון אחת לשניה באידיש. לשכנה החדשה היו שלושה בנים. הבן הצעיר היה בן גילנו. כיון שהיה חדש בשכונה, היזמנתי אותו לבוא, איתנו למסיבות יום ששי... שם הכיר את תיקי דיין שהיתה בת כיתה שלי שהתאהבה מעבר לראשה.... הוא גם היה רקדן מופלג שכל הבנות חיזרו אחריו... השנים חלפו... השכנים התחלפו... וילדותינו עברה חלפה לה ונישארו רק הזכרונות....