זכרון ישן 2
(שוב, אותה הערה - זה היה מזמן. הייתי צעיר. אני כבר לא איתו, והוא ממילא כבר מת.) אני שוכב במושב האחורי של הפיק-אפ. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו חוזרים ככה הביתה מסשנים בחוץ. כשאנחנו יוצאים אני אף פעם לא יודע איך הערב יסתיים. כל דבר יכול לקרות. לפעמים ארוחת ערב וסרט. בחשיכה ידיו נשלחות והוא מכאיב לי ומגרה אותי עד דמעות. לפעמים שמיכה פרושה בקרחת יער מבודדת, בירה והמבורגרים והתעלסות עדינה. לפעמים אנחנו מבקרים חברים שלו מהאינטרנט. אני נשלח לשבת בחדר השני בזמן שהם משווים מרתפים וציוד. כמה פעמים הוא קרא לי להכנס, להרים חולצה או להפשיל מכנס, כדי שיוכל להראות את הצלקות והחבורות ולהסביר טכניקות. את זה אני הכי שונא. לפעמים חדר במוטל מבודד, כדי שאף אחד לא ישמע אותי צועק. בכל מקרה אני לא מתווכח. הולך לאן שהוא מוליך אותי. משהו השתבש מאד. כמו הרבה יותר מדי לאחרונה, הוא לקח אותי למוטל. חדש כל פעם. אנחנו לא חוזרים לאותו מקום פעמיים. ואף פעם לא קרוב הביתה. לפחות שעה נסיעה. הדבר היחידי שמפחיד אותו זה הסיכוי לפגוש מישהו שהוא מכיר. יש הרבה דברים שמפחידים אותי. תכולת התיק הכחול שלו, למשל. המבט המת בעינים שלו כשהוא מביט בי. כמו חפץ. וגם עכשיו אני מפחד. משהו השתבש. הוא נוהג כמו מטורף, מדי פעם מתקשר למישהו בטלפון וצועק עליו. זה שמכר לו את הציוד החדש. הוא מביט בי דרך המראה: ״אל תדאג אהוב שלי. אנחנו תיכף נגיע והכל יהיה בסדר״ הוא מתקשר לרופא שלנו. שיפגוש אותנו במרפאה. הוא לא אומר לו למה הוא מוציא אותו מהמיטה באמצע הלילה, אבל הרופא יודע. זו לא הפעם הראשונה. הרופא צועק עליו ומקלל אותו. אומר לו שהפעם הוא בטוח יקרא למשטרה. אבל שלושתנו יודעים שהוא לא. הוא מנתק ומביט בי שוב דרך המראה. ״חסר לך שאני לא אמצא דם על הריפוד החדש״ הוא נוהם בזעם. אני עוצם עיניים.
(שוב, אותה הערה - זה היה מזמן. הייתי צעיר. אני כבר לא איתו, והוא ממילא כבר מת.) אני שוכב במושב האחורי של הפיק-אפ. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו חוזרים ככה הביתה מסשנים בחוץ. כשאנחנו יוצאים אני אף פעם לא יודע איך הערב יסתיים. כל דבר יכול לקרות. לפעמים ארוחת ערב וסרט. בחשיכה ידיו נשלחות והוא מכאיב לי ומגרה אותי עד דמעות. לפעמים שמיכה פרושה בקרחת יער מבודדת, בירה והמבורגרים והתעלסות עדינה. לפעמים אנחנו מבקרים חברים שלו מהאינטרנט. אני נשלח לשבת בחדר השני בזמן שהם משווים מרתפים וציוד. כמה פעמים הוא קרא לי להכנס, להרים חולצה או להפשיל מכנס, כדי שיוכל להראות את הצלקות והחבורות ולהסביר טכניקות. את זה אני הכי שונא. לפעמים חדר במוטל מבודד, כדי שאף אחד לא ישמע אותי צועק. בכל מקרה אני לא מתווכח. הולך לאן שהוא מוליך אותי. משהו השתבש מאד. כמו הרבה יותר מדי לאחרונה, הוא לקח אותי למוטל. חדש כל פעם. אנחנו לא חוזרים לאותו מקום פעמיים. ואף פעם לא קרוב הביתה. לפחות שעה נסיעה. הדבר היחידי שמפחיד אותו זה הסיכוי לפגוש מישהו שהוא מכיר. יש הרבה דברים שמפחידים אותי. תכולת התיק הכחול שלו, למשל. המבט המת בעינים שלו כשהוא מביט בי. כמו חפץ. וגם עכשיו אני מפחד. משהו השתבש. הוא נוהג כמו מטורף, מדי פעם מתקשר למישהו בטלפון וצועק עליו. זה שמכר לו את הציוד החדש. הוא מביט בי דרך המראה: ״אל תדאג אהוב שלי. אנחנו תיכף נגיע והכל יהיה בסדר״ הוא מתקשר לרופא שלנו. שיפגוש אותנו במרפאה. הוא לא אומר לו למה הוא מוציא אותו מהמיטה באמצע הלילה, אבל הרופא יודע. זו לא הפעם הראשונה. הרופא צועק עליו ומקלל אותו. אומר לו שהפעם הוא בטוח יקרא למשטרה. אבל שלושתנו יודעים שהוא לא. הוא מנתק ומביט בי שוב דרך המראה. ״חסר לך שאני לא אמצא דם על הריפוד החדש״ הוא נוהם בזעם. אני עוצם עיניים.