זכור, ה', מה היה לנו
בליל זה יבכיון ויילילו בני; בליל זה חרב בית קדשי ונשרפו ארמוניי וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'. ביום זה לוקחים פסק זמן מכל מאורעות החולין ועוסקים בענייני החורבן. על קמצא ובר-קמצא (על פי גיטין נ"ה-נ"ו) עיבוד ועריכה לשונית: נחמן מתוך "כה עשו חכמינו" בזמן שבית-המקדש עוד היה קיים, היו בירושלים הרבה אנשים עשירים,שהיו גרים בבתים יפים. פעם ביקש אחד מבעלי הבתים העשירים האלה לעשות סעודה גדולה, כי היה לו יום של שמחה. הזמין העשיר את כל ידידיו וחבריו לבוא אליו, לאכול ולשתות ולשמוח עימו. לעשיר היה חבר טוב, שאותו אהב מאוד, ושמו קמצא. אמר העשיר לעבדו: לך אל חברי הטוב קמצא והזמן אותו לסעודתי! העבד לא שמע יפה את שם האיש שעליו להזמינו והלך אל איש אחר, ששמו היה בר-קמצא, ואמר לו: אדוני מבקש, שתבוא לסעודה שהכין! בר-קמצא לא היה חברו של העשיר. להיפך! תמיד רב והתקוטט איתו והעשיר לא אהב אותו כלל. התפלא בר-קמצא מאוד על ההזמנה וחשב: "מדוע הזמין אותי האיש? אולי ברצונו להשלים איתי? אם כן, גם אני לא אכעס עליו עוד ואבוא לסעודתו!" לבש בר-קמצא את בגדיו היפים, הלך לבית העשיר וישב לו ליד השולחן בין שאר האורחים. מה טוב היה, לו באמת רצה העשיר להשלים עימו.אבל כאשר הלך בעל הבית לברך את אורחיו, חיפש ביניהם את ידידו, את קמצא. את מי ראה לפניו? את בר-קמצא! כעס מאוד העשיר: מה אתה עושה פה? הלא אתה שונא אותי! קום וצא מפה מהר! בר-קמצא התבייש מאוד על שמגרשים אותו בפני כל האורחים. פניו החווירו מרוב בושה וצער, ובקול נמוך ורועד ענה: כנראה בטעות הוזמנתי אבל כיוון שכבר באתי, תן לי בבקשה לשבת פה ואשלם לך על כל מה שאוכל ואשתה. צעק בעל הבית עוד: לא! אינני מסכים! צא מכאן! הפציר בר-קמצא בבעל הבית: הנח לי רק הפעם! אשלם לך מחצית מערך כל הסעודה. לא! לא! אינני רוצה! עזוב את ביתי מיד! המשיך בעל הבית. התחנן לו בר-קמצא: רק תרשה לי להישאר כאן עוד זמן מועט ואשלם אפילו את מלוא ערך הסעודה כולה! צעק העשיר: אינני רוצה! בשום פנים לא! צא מפה מיד! העשיר לא הסתפק בכך ותפס את בר-קמצא בידו, הקים אותו בכוח מכסאו ושילח אותו מן הבית. עכשיו כעס בר-קמצא מאוד מאוד. בעל הבית העליב אותו ופגע בו קשות בפני כל האורחים ואף אחד מהם לא בא לעזרתו ולא ביקש מן העשיר להשאיר אותו והיה שם חכם בשם רבי זכריה בן אבקולס ויכול היה לקום ולמחות בידי המארח ולא עשה זאת. חשב בר-קמצא: "בעל הבית הזה עוד יתחרט ועוד יצטערו כל האורחים שלו. אלך ואלשין עליהם למלך". בר-קמצא לא פילל לעצמו, שגם הוא יצטער ביחד עם כולם, כי את אשר ייעשה להם, ייעשה גם לו מה עשה? הלך לשליט הרומי ואמר לו: "מרדו בך היהודים שבירושלים! כל הקרבנות, שאתה שולח להם, שיקריבו בבית המקדש, אינם מקריבים אלא מחליפים אותם בקרבנות אחרים". המשיך בר-קמצא ואמר לשליט הרומי: "שלח איתי את קרבנך ותראה, כי אמת דיברתי". שלח המלך איתו את קרבנו. בלילה קם בר-קמצא והטיל בו מום. חשבו חכמים להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח". חשבו להרוג את בר קמצא, כדי שלא יוכל להלשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג". ראה הכהן את המומים והקריב קרבנות אחרים במקומם. אמר לו המלך: "מדוע לא הקרבת את קרבני?" אמר לו הכהן: "למחר אקריב את קרבנך". למחרת בא וראה, ששוב לא הקריבו את קרבנו. כעס המלךמאוד ומיד ציווה לשלוח צבא גדול, שעלה על ירושלים והחריב את בית המקדש. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו"
בליל זה יבכיון ויילילו בני; בליל זה חרב בית קדשי ונשרפו ארמוניי וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'. ביום זה לוקחים פסק זמן מכל מאורעות החולין ועוסקים בענייני החורבן. על קמצא ובר-קמצא (על פי גיטין נ"ה-נ"ו) עיבוד ועריכה לשונית: נחמן מתוך "כה עשו חכמינו" בזמן שבית-המקדש עוד היה קיים, היו בירושלים הרבה אנשים עשירים,שהיו גרים בבתים יפים. פעם ביקש אחד מבעלי הבתים העשירים האלה לעשות סעודה גדולה, כי היה לו יום של שמחה. הזמין העשיר את כל ידידיו וחבריו לבוא אליו, לאכול ולשתות ולשמוח עימו. לעשיר היה חבר טוב, שאותו אהב מאוד, ושמו קמצא. אמר העשיר לעבדו: לך אל חברי הטוב קמצא והזמן אותו לסעודתי! העבד לא שמע יפה את שם האיש שעליו להזמינו והלך אל איש אחר, ששמו היה בר-קמצא, ואמר לו: אדוני מבקש, שתבוא לסעודה שהכין! בר-קמצא לא היה חברו של העשיר. להיפך! תמיד רב והתקוטט איתו והעשיר לא אהב אותו כלל. התפלא בר-קמצא מאוד על ההזמנה וחשב: "מדוע הזמין אותי האיש? אולי ברצונו להשלים איתי? אם כן, גם אני לא אכעס עליו עוד ואבוא לסעודתו!" לבש בר-קמצא את בגדיו היפים, הלך לבית העשיר וישב לו ליד השולחן בין שאר האורחים. מה טוב היה, לו באמת רצה העשיר להשלים עימו.אבל כאשר הלך בעל הבית לברך את אורחיו, חיפש ביניהם את ידידו, את קמצא. את מי ראה לפניו? את בר-קמצא! כעס מאוד העשיר: מה אתה עושה פה? הלא אתה שונא אותי! קום וצא מפה מהר! בר-קמצא התבייש מאוד על שמגרשים אותו בפני כל האורחים. פניו החווירו מרוב בושה וצער, ובקול נמוך ורועד ענה: כנראה בטעות הוזמנתי אבל כיוון שכבר באתי, תן לי בבקשה לשבת פה ואשלם לך על כל מה שאוכל ואשתה. צעק בעל הבית עוד: לא! אינני מסכים! צא מכאן! הפציר בר-קמצא בבעל הבית: הנח לי רק הפעם! אשלם לך מחצית מערך כל הסעודה. לא! לא! אינני רוצה! עזוב את ביתי מיד! המשיך בעל הבית. התחנן לו בר-קמצא: רק תרשה לי להישאר כאן עוד זמן מועט ואשלם אפילו את מלוא ערך הסעודה כולה! צעק העשיר: אינני רוצה! בשום פנים לא! צא מפה מיד! העשיר לא הסתפק בכך ותפס את בר-קמצא בידו, הקים אותו בכוח מכסאו ושילח אותו מן הבית. עכשיו כעס בר-קמצא מאוד מאוד. בעל הבית העליב אותו ופגע בו קשות בפני כל האורחים ואף אחד מהם לא בא לעזרתו ולא ביקש מן העשיר להשאיר אותו והיה שם חכם בשם רבי זכריה בן אבקולס ויכול היה לקום ולמחות בידי המארח ולא עשה זאת. חשב בר-קמצא: "בעל הבית הזה עוד יתחרט ועוד יצטערו כל האורחים שלו. אלך ואלשין עליהם למלך". בר-קמצא לא פילל לעצמו, שגם הוא יצטער ביחד עם כולם, כי את אשר ייעשה להם, ייעשה גם לו מה עשה? הלך לשליט הרומי ואמר לו: "מרדו בך היהודים שבירושלים! כל הקרבנות, שאתה שולח להם, שיקריבו בבית המקדש, אינם מקריבים אלא מחליפים אותם בקרבנות אחרים". המשיך בר-קמצא ואמר לשליט הרומי: "שלח איתי את קרבנך ותראה, כי אמת דיברתי". שלח המלך איתו את קרבנו. בלילה קם בר-קמצא והטיל בו מום. חשבו חכמים להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח". חשבו להרוג את בר קמצא, כדי שלא יוכל להלשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג". ראה הכהן את המומים והקריב קרבנות אחרים במקומם. אמר לו המלך: "מדוע לא הקרבת את קרבני?" אמר לו הכהן: "למחר אקריב את קרבנך". למחרת בא וראה, ששוב לא הקריבו את קרבנו. כעס המלךמאוד ומיד ציווה לשלוח צבא גדול, שעלה על ירושלים והחריב את בית המקדש. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו"