האוזן המחתרתית
New member
זכויות אמנים
הסיפור שלנו מתחיל עם מתלמדת צעירה ב-NPR, בת 21, כנראה לא אינטליגנטית במיוחד שהחליטה לכתוב מאמר על הדור שלה שאוהב מוסיקה ומאזין למוסיקה. מאזין אך לא צורך. מתוך ספריית האייטיונז שלה עם 11,000 אלף שירים היא מודה שקנתה רק 15 דיסקים במהלך חייה. המאמר כאן:
http://www.npr.org/blogs/allsongs/2012/06/16/154863819/i-never-owned-any-music-to-begin-with
כתגובה, דייויד לוורי, גיטריסט וסונגרייטר של קמפר ואן בטהובן (לא, אני לא מכיר אותם, אבל מסתבר שהיו להקת אינדי-רוק מחתרתית בשנות ה-80) כותב לה באופן אישי את דעתו בנושא. הוא יוצא בצורה די חריפה נגד תרבות "השיתוף בחינם" של מוסיקה ומסביר כיצד זה פגע ופוגע באמנים, מעניק קצת נתונים סטטיסטיים ודי קוטל אותה. המאמר כאן:
http://thetrichordist.wordpress.com/2012/06/18/letter-to-emily-white-at-npr-all-songs-considered/
אלא מה, התגובה של לוורי גוררת תגובות נגדיות ברשת כמו למשל הכתבה הבאה שפרסה נתונים משכנעים לא פחות:
http://tropicsofmeta.wordpress.com/2012/06/26/emily-white-killed-vic-chesnutt/
אז ככה, באופן אישי אני רוכש דיסקים כי אני אוהב להחזיק בעותק פיסי של המוסיקה. עם זאת, הדיון הזה בילבל אותי לחלוטין ואני באמת שלא יודע באיזה צד אני נמצא. לשני הצדדים טיעונים טובים. אני מרגיש שאני מאוד רוצה להיות בצד של זכויות היוצרים אבל מצד שני דבר כזה דורש אמצעים כמעט אבסורדים בעולם מציאותי שכנראה לא יכול לעמוד בדרישות האלו. האם באמת על כל השמעה של שיר במסעדה צריך לשלם לאמן? האם הפצה של מוסיקה ביוטיוב לא עוזרת לפרסם את האמן? איך מגיעים לכל הפיראטים והמורידים הלא חוקיים, נזרוק את כולם לכלא?
מצד שני, עד כמה העניין הזה של ההורדות באמת פוגע בכיס של האמנים? עד כמה זה קטע קריירות של אמנים? אולי הם בכלל לא צריכים להתלונן ולהרוויח מהופעות/מרצ'נדייז וכו'?
האם להוריד שיר מהאינטרנט זה משול לגניבת אייפון מחנות אפל או שזה דומה להתבוננות על תמונה של צייר בן-זמננו שעלתה לאינטרנט?
הרשת גועשת על המקרה הנ"ל בשבועות האחרונים אבל במקרה זה גם משהו שמעסיק (וטורד) אותי בזמן האחרון.
יאללה, מי רוצה להתחיל את הוויכוח הזה שיגמר איפשהו בהשוואה לנאצים?
הסיפור שלנו מתחיל עם מתלמדת צעירה ב-NPR, בת 21, כנראה לא אינטליגנטית במיוחד שהחליטה לכתוב מאמר על הדור שלה שאוהב מוסיקה ומאזין למוסיקה. מאזין אך לא צורך. מתוך ספריית האייטיונז שלה עם 11,000 אלף שירים היא מודה שקנתה רק 15 דיסקים במהלך חייה. המאמר כאן:
http://www.npr.org/blogs/allsongs/2012/06/16/154863819/i-never-owned-any-music-to-begin-with
כתגובה, דייויד לוורי, גיטריסט וסונגרייטר של קמפר ואן בטהובן (לא, אני לא מכיר אותם, אבל מסתבר שהיו להקת אינדי-רוק מחתרתית בשנות ה-80) כותב לה באופן אישי את דעתו בנושא. הוא יוצא בצורה די חריפה נגד תרבות "השיתוף בחינם" של מוסיקה ומסביר כיצד זה פגע ופוגע באמנים, מעניק קצת נתונים סטטיסטיים ודי קוטל אותה. המאמר כאן:
http://thetrichordist.wordpress.com/2012/06/18/letter-to-emily-white-at-npr-all-songs-considered/
אלא מה, התגובה של לוורי גוררת תגובות נגדיות ברשת כמו למשל הכתבה הבאה שפרסה נתונים משכנעים לא פחות:
http://tropicsofmeta.wordpress.com/2012/06/26/emily-white-killed-vic-chesnutt/
אז ככה, באופן אישי אני רוכש דיסקים כי אני אוהב להחזיק בעותק פיסי של המוסיקה. עם זאת, הדיון הזה בילבל אותי לחלוטין ואני באמת שלא יודע באיזה צד אני נמצא. לשני הצדדים טיעונים טובים. אני מרגיש שאני מאוד רוצה להיות בצד של זכויות היוצרים אבל מצד שני דבר כזה דורש אמצעים כמעט אבסורדים בעולם מציאותי שכנראה לא יכול לעמוד בדרישות האלו. האם באמת על כל השמעה של שיר במסעדה צריך לשלם לאמן? האם הפצה של מוסיקה ביוטיוב לא עוזרת לפרסם את האמן? איך מגיעים לכל הפיראטים והמורידים הלא חוקיים, נזרוק את כולם לכלא?
מצד שני, עד כמה העניין הזה של ההורדות באמת פוגע בכיס של האמנים? עד כמה זה קטע קריירות של אמנים? אולי הם בכלל לא צריכים להתלונן ולהרוויח מהופעות/מרצ'נדייז וכו'?
האם להוריד שיר מהאינטרנט זה משול לגניבת אייפון מחנות אפל או שזה דומה להתבוננות על תמונה של צייר בן-זמננו שעלתה לאינטרנט?
הרשת גועשת על המקרה הנ"ל בשבועות האחרונים אבל במקרה זה גם משהו שמעסיק (וטורד) אותי בזמן האחרון.
יאללה, מי רוצה להתחיל את הוויכוח הזה שיגמר איפשהו בהשוואה לנאצים?