זיכרון

[Jesse Ian]

זיכרון

הרגשתם פעם שזה כל כך כואב לזכור שאתם פשוט מעדיפים לדחוק אחורה כל מחשבה על אבא או על אמא שנפטרו? אני לא מסוגלת אפילו לשמוע מישהו אומר את שמו או מעלה זיכרון עליו...

 

[morib17]

זה מה שקורה לי כל הזמן..

ואני שונאת שאנשים מזכירים,כי אני מנסה להדחיק..

 

[yaeli20]

מכירה את ההרגשה

אומנם לא רוצה להדחיק אבל בהחלט מבינה מאיפה מגיע הרצון. לפני כמה ימים ראיתי הצגת יחיד של חברה, תוכן ההצגה היה על אישה שנפרדת מאמא שלה לאחר שאמא שלה נפטרה וכל ההצגה לא הפסקתי לחשוב על אמא שלי... בסוף נשברתי ובכיתי, כולם חשבו שזה בגלל ההצגה והאמת זה לא...

 

[funky n]

בטח

פעם נראה לי שהיה לי את זה יותר. היום זה בעיקר בלראות תמונות ווידאו וכאלה,זה מפחיד אותי משום מה,זה מרתיע,לא יודעת מה המילה המדויקת

 

[Jesse Ian]

דווקא תמונות

לא מרתיעות אותי כמו זכרונות, אולי אני אטומה לנושא הזה לגמרי כרגע... אני רואה אותו בתמונות ומתעלמת מהדמות שלו, הוא שם אבל זה לא כולו, זה רגע אחד וכל כך הרבה רגעים אחרים ממנו חסרים. ממש מפחיד אותי להיכנס למעגל של זיכרון ועצב וכאב... הרי זה אובדן כל כך גדול שאין ממנו מרפא, אז אולי עדיף לא לגעת בנושא.. ומצד שני אני כל כך רוצה לדבר עליו, פשוט לא יוצאות לי המילים...

 

[liron162]

מכירה את זה

להסתכל על תמונות אני יכולה זה לא קשה לי אבל לראות דברים שהיו שייכים לו או לגעת בדברים כאלה אני לא יכולה.. דודה שלי הציעה שאני אשתמש באומנות שאני עושה ולהכין לזכרו פינה בבית בארון ולשים כמה תמונות ניסיתי לעשות את זה וזה קשה לי מדי ..לא יכולה להכין משהו למישהו שלא חי..

 

[בת מים]

אוהו! כמה דברים:

*כמעט איזה שנה לא בכיתי בכלל.. עד שהתפקחתי *אפעם לא הייתי בקבר של אמא שלי... אמא שלי נפטרה ב4/4/04

 

[אופטימית17]

מוזר..

(למי שלא יודע, אמא שלי נפטרה לפני שנתיים..) מאז שאמא שלי נפטרה, כמעט אף פעם לא הרגשתי ממש את הכאב, כל הזמן חייכתי, שמחתי והמשכתי בחיים.. לא יודעת אם זה היה מתוך הדחקה, יכול להיות..אבל באמת היו רגעים שהרגשתי שטוב לי ב"ה.. יכול להיות שפשוט עדיין לא עיכלתי מה קרה, והגוף שלי לא היה יכול לעכל אז, כי אז הייתי מתפרקת.. באותה תקופה הייתי עסוקה בלשרוד, לא יכלתי להתמודד עם העומס הנפשי הנורא, ולכן כמעט לא הרגשתי כאב.... והנה עכשיו, אחרי שנתיים, כמה ימים לפני האזכרה שהיתה לאחרונה, פתאום כשניסיתי להירדם, נזכרתי באמא, באווירה/הרגשה שהיתה בבית כשאמא הייתה, במעשים שלה, בדיבורים שלה..הרגשתי כאב פנימי עצום!! בחיים לא הרגשתי ככה, פתאום (רק אז) התחלתי להבין מה שקרה- שאמא כבר לא תחזור... זה היה משהו שאי אפשר לתאר במילים (אבל אני מאמינה שרובכם מכירים את זה..) זה גרם למין תחושת ייאוש כזאת- כי כ"כ רציתי שאמא תחזור! לא ההאמנתי שהיא באמת לא תחזור... מרוב כאב, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כל הזמן חשבתי על זה... ולא הצלחתי להירדם..אז פשוט קראתי ספר כדי לא לחשוב על זה...(אני יודעת שזה בריחה, ולא טוב..אבל זה מה שעשיתי...) זהו..תודה שנתתם לי מקום לפרוק קצת..