זיכרון ישן
(זה היה ממש בתחילת דרכי בבדסמ, לפני הרבה שנים. כל המוזכרים כבר לא חלק מחיי ממזמן) לילה. אני קשור למערכת ההסקה במרתף. הוא פרש בשבילי מזרון על הרצפה, ואני קשור ברכות, בצעיף הצמר שאמא שלו סרגה לו. האזיקים והרצפה החשופה יגיעו אחר כך. הוא מתרגל אותי בלשחרר. בלאהוב לאבד שליטה. בלקבל את הסמכות שלו. את זכותו לקחת פיקוד על גופי וחיי. הוא בעיקר נוגע. לפעמים מכאיב. אבל זה לא באמת כאב. עדין לא. רק גירוי חזק. העינים שלי מכוסות. הוא אומר שזה חשוב. שאדע לבטוח בו. אני כל כך מגורה שבא לי ליבב. אבל אני לא. אני אוהב אותו, ואוהב לשחק איתו במשחקים שלו. אבל אני לא באמת מאבד שליטה. אני כמעט בן שלושים, ואף פעם לא איבדתי שליטה. אני יודע שהוא רוצה, אבל אני לא. לא רוצה ולא יכול. אני מתמתח תחת ידיו. הוא יודע איך לגרום לתחושות מוכרות להיות חדשות ומסעירות. ופתאום מגיע מלמעלה קול שמוכר לשנינו. התינוק בוכה. ״אני מייד חוזר״ הוא אומר בלי צורך, ועולה במדרגות. הבכי נגמר כמעט מיד, ואני שומע אותו מהמהם לתינוק בזמן שהבקבוק מתחמם. אני מקשיב לקולות המוכרים ומחייך לעצמי. וכשאני ממתין לו בסבלנות אני מתנמנם. היה יום ארוך, וכבר כמה לילות שהתינוק מעיר אותנו כמה פעמים בכל לילה. אני מתעורר כי קר לי. מתפתל ומצליח להוריד את כיסוי העינים. אור חיוור של שחר מחלחל דרך חרכי החלון. אני משחרר את הידים שלי, משועשע להווכח שוב שזו לא בעיה. שזו העמדת פנים. משחק. עולה במדרגות רועד מקור. החדר של התינוק חמים ונעים. מואר באור צהבהב של מנורת לילה. על כורסת הנדנדה הם ישנים מכורבלים. גבר, תינוק ובקבוק.
(זה היה ממש בתחילת דרכי בבדסמ, לפני הרבה שנים. כל המוזכרים כבר לא חלק מחיי ממזמן) לילה. אני קשור למערכת ההסקה במרתף. הוא פרש בשבילי מזרון על הרצפה, ואני קשור ברכות, בצעיף הצמר שאמא שלו סרגה לו. האזיקים והרצפה החשופה יגיעו אחר כך. הוא מתרגל אותי בלשחרר. בלאהוב לאבד שליטה. בלקבל את הסמכות שלו. את זכותו לקחת פיקוד על גופי וחיי. הוא בעיקר נוגע. לפעמים מכאיב. אבל זה לא באמת כאב. עדין לא. רק גירוי חזק. העינים שלי מכוסות. הוא אומר שזה חשוב. שאדע לבטוח בו. אני כל כך מגורה שבא לי ליבב. אבל אני לא. אני אוהב אותו, ואוהב לשחק איתו במשחקים שלו. אבל אני לא באמת מאבד שליטה. אני כמעט בן שלושים, ואף פעם לא איבדתי שליטה. אני יודע שהוא רוצה, אבל אני לא. לא רוצה ולא יכול. אני מתמתח תחת ידיו. הוא יודע איך לגרום לתחושות מוכרות להיות חדשות ומסעירות. ופתאום מגיע מלמעלה קול שמוכר לשנינו. התינוק בוכה. ״אני מייד חוזר״ הוא אומר בלי צורך, ועולה במדרגות. הבכי נגמר כמעט מיד, ואני שומע אותו מהמהם לתינוק בזמן שהבקבוק מתחמם. אני מקשיב לקולות המוכרים ומחייך לעצמי. וכשאני ממתין לו בסבלנות אני מתנמנם. היה יום ארוך, וכבר כמה לילות שהתינוק מעיר אותנו כמה פעמים בכל לילה. אני מתעורר כי קר לי. מתפתל ומצליח להוריד את כיסוי העינים. אור חיוור של שחר מחלחל דרך חרכי החלון. אני משחרר את הידים שלי, משועשע להווכח שוב שזו לא בעיה. שזו העמדת פנים. משחק. עולה במדרגות רועד מקור. החדר של התינוק חמים ונעים. מואר באור צהבהב של מנורת לילה. על כורסת הנדנדה הם ישנים מכורבלים. גבר, תינוק ובקבוק.
