זיכרון אישי
מחר, יום שישי 25-2 יהיה יום השנה ה- 9 לפיגוע הראשון באוטובוס קו 18 בירושלים. זהו הזיכרון האישי שלי. ביום ראשון ה-25.2.1996 בשעה 6:45 בבוקר השתנו חיי, הייתי חייל בדרך לבסיס ואז היה הפיצוץ. אני זוכר את הכל כאילו זה היה היום, לא איבדתי את ההכרה לרגע ואני נושא עימי את הזכרון הנורא מאז ועד ליום האחרון בחיי. בשלב מסויים איבדתי את הכרתי והייתי בין האחרונים שפונו מהאוטובוס שכן חשבו שאני מת. חיצונית נראה כאילו לא קרה לי דבר ולכן את הדרך לבית החולים עשיתי במושב הקדמי של האמבולנס, זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את עצמי במראה בשבוע הקרוב. מצבי נראה כ"כ טוב שאפילו לא באו לאסוף אותי מהאמבולנס ולכן בשארית כוחותי ניסיתי להגיע לחדר מיון אבל כשלתי ואז באו לקחת אותי. אני לא אשכח את הבהלה של המשפחה כשבאו לראות אותי אבל בשלב מסויים הפציעה הכריעה אותי ושקעתי בהזיות ובערפול חושים בדרך לאיבוד הכרה. פצוע אנוש, ככה הסבירו למשפחתי את מצבי. 8 שעות ניתוח ועוד 3 שבועות מסוייטים של אישפוז הכריחו אותי לברוח מבית החולים לבית החם. ניסיתי להיות גיבור וזה עלה לי בשנה וחצי של שיקום מפרך וכואב. 9 שנים חלפו מאז ועדיין לא סיימתי את הטיפולים והניתוחים שעוד מצפים לי, 9 שנים שהחלומות והזכרונות מסרבים לעזוב. 9 שנים שבמהלכן למדתי למצוא את הטוב שבדבר או יותר נכון לראות את חצי הכוס המלאה. ניצלתי, זה הדבר החשוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו, גיליתי כמה המשפחה והחברים באמת עוזרים ואוהבים, גיליתי את כוחה של האהבה ואף נישאתי לה, היא העניקה לי את המתנה היקרה לי מכל 2 ילדי, בן ובת תאומים בני שנתיים וחצי. למדתי כי הפציעה הצליחה לבגר אותי ולהפנות אותי לנתיב אחר בחיים, למקום שאני מרגיש בר מזל להיות בו. למרבה האירוניה, בכלל לא הייתי אמור להיות על האוטובוס הזה, כבר עליתי על זה שלפניו אבל גיליתי ששכחתי את פנקס החוגר בבית ולכן עליתי על האוטובוס הבא. כל אחד יגיד מזל ביש ואני אומר מזל משמיים, האוטובוס היה מלא באנשים וכמה שישמע נורא להגיד, הם הגנו עלי, אם האוטובוס היה יותר ריק ככל הנראה שלא הייתי פה היום. זה היה גורלו של אוטובוס קו 18 השני שפוצץ בדיוק שבוע אחרי הראשון, האירוניה פה היא שזה היה האוטובוס שבו הייתי צריך לנסוע ואם לא הייתי נפצע בראשון אזי הייתי מוצא את עצמי מת בשני שכן הוא היה ריק יותר וכמעט כל נוסעיו נהרגו. 78% נכות כללית לצמיתות נקבעו לי וככה מצאתי את עצמי במשפחה החמה שנקראת נכי צה"ל. 29 איש נהרגו בפיגוע והרבה מאוד נפצעו וזה הזיכרון האישי שלי. אייל זיזי
מחר, יום שישי 25-2 יהיה יום השנה ה- 9 לפיגוע הראשון באוטובוס קו 18 בירושלים. זהו הזיכרון האישי שלי. ביום ראשון ה-25.2.1996 בשעה 6:45 בבוקר השתנו חיי, הייתי חייל בדרך לבסיס ואז היה הפיצוץ. אני זוכר את הכל כאילו זה היה היום, לא איבדתי את ההכרה לרגע ואני נושא עימי את הזכרון הנורא מאז ועד ליום האחרון בחיי. בשלב מסויים איבדתי את הכרתי והייתי בין האחרונים שפונו מהאוטובוס שכן חשבו שאני מת. חיצונית נראה כאילו לא קרה לי דבר ולכן את הדרך לבית החולים עשיתי במושב הקדמי של האמבולנס, זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את עצמי במראה בשבוע הקרוב. מצבי נראה כ"כ טוב שאפילו לא באו לאסוף אותי מהאמבולנס ולכן בשארית כוחותי ניסיתי להגיע לחדר מיון אבל כשלתי ואז באו לקחת אותי. אני לא אשכח את הבהלה של המשפחה כשבאו לראות אותי אבל בשלב מסויים הפציעה הכריעה אותי ושקעתי בהזיות ובערפול חושים בדרך לאיבוד הכרה. פצוע אנוש, ככה הסבירו למשפחתי את מצבי. 8 שעות ניתוח ועוד 3 שבועות מסוייטים של אישפוז הכריחו אותי לברוח מבית החולים לבית החם. ניסיתי להיות גיבור וזה עלה לי בשנה וחצי של שיקום מפרך וכואב. 9 שנים חלפו מאז ועדיין לא סיימתי את הטיפולים והניתוחים שעוד מצפים לי, 9 שנים שהחלומות והזכרונות מסרבים לעזוב. 9 שנים שבמהלכן למדתי למצוא את הטוב שבדבר או יותר נכון לראות את חצי הכוס המלאה. ניצלתי, זה הדבר החשוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו, גיליתי כמה המשפחה והחברים באמת עוזרים ואוהבים, גיליתי את כוחה של האהבה ואף נישאתי לה, היא העניקה לי את המתנה היקרה לי מכל 2 ילדי, בן ובת תאומים בני שנתיים וחצי. למדתי כי הפציעה הצליחה לבגר אותי ולהפנות אותי לנתיב אחר בחיים, למקום שאני מרגיש בר מזל להיות בו. למרבה האירוניה, בכלל לא הייתי אמור להיות על האוטובוס הזה, כבר עליתי על זה שלפניו אבל גיליתי ששכחתי את פנקס החוגר בבית ולכן עליתי על האוטובוס הבא. כל אחד יגיד מזל ביש ואני אומר מזל משמיים, האוטובוס היה מלא באנשים וכמה שישמע נורא להגיד, הם הגנו עלי, אם האוטובוס היה יותר ריק ככל הנראה שלא הייתי פה היום. זה היה גורלו של אוטובוס קו 18 השני שפוצץ בדיוק שבוע אחרי הראשון, האירוניה פה היא שזה היה האוטובוס שבו הייתי צריך לנסוע ואם לא הייתי נפצע בראשון אזי הייתי מוצא את עצמי מת בשני שכן הוא היה ריק יותר וכמעט כל נוסעיו נהרגו. 78% נכות כללית לצמיתות נקבעו לי וככה מצאתי את עצמי במשפחה החמה שנקראת נכי צה"ל. 29 איש נהרגו בפיגוע והרבה מאוד נפצעו וזה הזיכרון האישי שלי. אייל זיזי
