זיון סוף הדרך.
אני חש במשב רוח שחודר אל מתחת לשמיכה ויחד עם זאת הגוף מתמלא זעה קרה. אני מיישר את השמיכה ומנסה לשפר עמדות, כשלפתע אני מבחין שאני לבד במיטה. ניסיתי לראות מבעד לחושך, ללא הצלחה. יצאתי איכשהו מהמיטה כשהאישונים נפתחים לרווחה, בניסיון נואש משהו לעזור לי למצוא את הדרך אל מחוץ לחדר, בלא להתקל בעצמים שונים ולהעיר את הילדים. איכשהו יצאתי מהחדר ואז הגיעה אלי קרן אור מלמטה. אוקיי, אז כנראה היא שם למטה, אולי במטבח, רעבה, או סתם נדודי שינה. ירדתי לאט במדרגות נאחז במעקה, שלא אמעד. במדרגה הרביעית אני כבר מבחין בשעון שממול, כבר אחרי שלוש. הגעתי למטה והגנבתי הצצה למטבח. אין שם נפש חיה, למרות שהאור דלוק. יצאתי לסלון וקפאתי על מקומי. היא עומדת לה שם, מול המראה הגדולה, ומביטה בעצמה. בוחנת את הגוף של עצמה כמו נערה בת עשרה. לגופה השמלה שקניתי לה לפני כחודשיים ועדיין לא הזדמן לה ללבוש אותה. שמלה לבנה, פרחונית. חושפת כתפיים יפות ושמוטות. עצמות הצואר משדרות אצילות גם בשעת לילה מאוחרת שכזו. לא שמלה שמתאימה ליום חורף שכזה אבל בבית נעים. היא מביטה בעצמה ומחייכת. חיוך של שמחה קטנה, חיוך של עצב. היא הבחינה בי ובכל זאת לא אמרה מילה. עמדה והסתכלה. 'השמלה מאוד יפה לך' אמרתי בשקט, 'אני שמח שלבשת אותה.' גוש נתקע לי בגרון ובכל זאת התאפקתי לא לתת לו לגלוש החוצה, למרות שזה גוש שלום. היא הסתובבה אלי, הביטה בי במבט בוחן משהו והתקרבה אלי למרחק שממנו שנינו שמענו את הנשימות של השני. העברתי יד בשערה. היד גלשה ללחי ונשארה שם לספוג לתוכה את ים הדמעות. חיבקתי אותה חיבוק ארוך. הבטנו אחת לשניה בעינים וכשידי אוחזות בפניה קרבתי את שפתי אל שפתיה. נשקתי לה ברוך, מרגיש את שפתיה הבשרניות שהתרככו מרב דמעות. 'אני רוצה שתאהב אותי כאילו שזו הפעם הראשונה. אני רוצה שתזיין אותי כאילו אין מחר. זיון של סוף הדרך.' ניסיתי להזכר מתי שמעתי אותה מעלה על דל שפתיה את המילה 'זין' בהטיה כלשהיא. לא הצלחתי. אף פעם, לא זוכר. 'תזיין אותי חזק, אני רוצה להרגיש אותך רק עוד פעם. להרגיש את החיים, רק עוד פעם.' הדברים נאמרו בלחישה והתגלגלו אל אזני כרעם. שפתי נצמדו אל פניה והיד מצמידה אותה, מגבה, אלי. ליקקתי את פניה מהדמעות והלשון ריפרפה על פניה, ללכוד כל תא וכל דמעה, שלא יתפספס ולו מילימטר. היד שלה גלשה במורד הגב. לא היה הרבה מה להפשיט ממני, עמדתי מולה עם התחתונים. היד שלה נכנסה פנימה והתחילה לעלות מעלה ומטה בקצב איטי ומחרמן. הושטתי את היד אל הגב ופתחתי את הרוכסן. השמלה נשרה לריצפה וגופה נצמד אלי. היא התחבאה בתוכי כאומרת 'כאן לא תמצאו אותי.' נשכבנו לאט על השטיח הצמרירי שעטף את גופנו בנועם. אצבעות ידינו השתלבו. הרגשתי את ידיה מנסות ללחוץ ולהאחז בידי ככל יכולתה. התישבתי עליה כפוף כמעה, הסתכלתי לה בעינים, נתתי לעינים שלי ללטף את גופה, שתראה. ליטפתי את השד. הפיטמה כבר היתה זקורה ומוכנה לאצבעות וללשון שריפרפה עליה. הגוף שלה כולו התחיל להגיב מה שגרם לי רק יותר להתרגש.כשהשפתים עדיין על הפטמה, גלשו הידים מעלה אל פיה. האצבעות נבלעו אל בין שפתיה ביניקה.הרמתי את הראש מהפטמה והבטתי לצד השני. העברתי יד על הצלקת, במקום בו היה פעם שד. העברתי אצבע לאורך ורוחב הצלקת, שמבעד לעיני, הדומעות והמעורפלות, נדמתה לסרטן. נשקתי לה ברוך וחשתי את גופה מתיפח ומתפתל. במעט כוחותיה היא רמזה לי לשכב על גבי וגלשה עם שפתיה אל בין רגלי. היא הזקירה לי נשכחות, כשבראש רצות לי עוד תמונות, ומחשבות מעברנו. לא יכולתי לשלוט בעצמי והגוף החל לפרפר בתוך פיה, והקצב גובר והאגן ניתך בין שפתיה לריצפה, ופני הוצפו בדמעות, כמו ימה. ניסיתי לצאת, להגיד לה שדי, והיא התעקשה, נאחזה בי כבקרנות המזבח. חום הציף אותי ואת פיה, שינק וליקק את גופי הכואב. ראיתי את הכאב על פניה. נשכבה על גבה וידי בתוכה. והנה סערה, קטנה וגדולה, הלשון בתוכה והיא נעה כמעה. הלשון ממהרת, והיא תכף גומרת. עוד גניחה, חבטה, והנה גמרה. 'תודה מתוק, תודה שהחיית אותי, ולו לשעה'. היא הניחה את הראש עלי. ליטפתי אותה. 'את יודעת, אני לא יודע אם סיפרתי לך פעם, אבל נזכרתי לאחרונה בשכנה שלי שגרה קומה מתחתינו, ועדיין גרה שם כיום. כשהייתי ילד ושיחקתי למטה עם שאר הילדים, השכנה קראה לילד שלה – "עמוס תעלה הביתה, תלבש סוודר שלא תתקרר". הוא ישר ענה לה – "לא רוצה!" והתשובה שלה לא אחרה לבוא – "שתקבל סרטן!" זה הדהים אותי המון שנים איך לעזאזל מישהו בעולם יכול לאחל לבן שלו כזה דבר. כשנודע לנו שחלית, נזכרתי בזה וחשבתי שיש לאלוהים קצת בלאגן בבקשות שלו, וכנראה הוא התבלבל בפתקים. אבל מצד שני, לכי תדעי, אולי גם זמנו של עמוס יגיע'. היא צחקה וחיבקה אותי חזק. הבוקר כבר התחיל להציץ מהחלון. לקחתי אותה על הידיים לחדר וכיסיתי אותה. הוצאתי בגדים מהארון. כשהסתובבתי היא כבר נרדמה. לא רציתי להתקלח. רציתי שהריח שלה יספג בתוכי. התלבשתי בשקט ויצאתי לעבודה. חשבתי שהלילה הארוך הזה יעלה לי בעינים אדומות ודומעות. בשעה ארבע חזרתי הביתה. מרחוק ראיתי אנשים מתגודדים ליד הבנין. נעצרתי, תוהה אם להמשיך. עליתי לקומה השלישית. נהר אדם נחצה לפני כים סוף. פסעתי דרכו, הישר אל חדר השינה. פתחתי את הארון, השמלה מהלילה היתה תלויה על קולב. הלבשתי אותה, לא לפני שהעפתי מבט אחרון אל גופה, שהיה העתק חיוור של האשה שאהבתי. נשקתי לשפתיה ונפרדתי. לי את היית, וחיי מלאו שיר.
אני חש במשב רוח שחודר אל מתחת לשמיכה ויחד עם זאת הגוף מתמלא זעה קרה. אני מיישר את השמיכה ומנסה לשפר עמדות, כשלפתע אני מבחין שאני לבד במיטה. ניסיתי לראות מבעד לחושך, ללא הצלחה. יצאתי איכשהו מהמיטה כשהאישונים נפתחים לרווחה, בניסיון נואש משהו לעזור לי למצוא את הדרך אל מחוץ לחדר, בלא להתקל בעצמים שונים ולהעיר את הילדים. איכשהו יצאתי מהחדר ואז הגיעה אלי קרן אור מלמטה. אוקיי, אז כנראה היא שם למטה, אולי במטבח, רעבה, או סתם נדודי שינה. ירדתי לאט במדרגות נאחז במעקה, שלא אמעד. במדרגה הרביעית אני כבר מבחין בשעון שממול, כבר אחרי שלוש. הגעתי למטה והגנבתי הצצה למטבח. אין שם נפש חיה, למרות שהאור דלוק. יצאתי לסלון וקפאתי על מקומי. היא עומדת לה שם, מול המראה הגדולה, ומביטה בעצמה. בוחנת את הגוף של עצמה כמו נערה בת עשרה. לגופה השמלה שקניתי לה לפני כחודשיים ועדיין לא הזדמן לה ללבוש אותה. שמלה לבנה, פרחונית. חושפת כתפיים יפות ושמוטות. עצמות הצואר משדרות אצילות גם בשעת לילה מאוחרת שכזו. לא שמלה שמתאימה ליום חורף שכזה אבל בבית נעים. היא מביטה בעצמה ומחייכת. חיוך של שמחה קטנה, חיוך של עצב. היא הבחינה בי ובכל זאת לא אמרה מילה. עמדה והסתכלה. 'השמלה מאוד יפה לך' אמרתי בשקט, 'אני שמח שלבשת אותה.' גוש נתקע לי בגרון ובכל זאת התאפקתי לא לתת לו לגלוש החוצה, למרות שזה גוש שלום. היא הסתובבה אלי, הביטה בי במבט בוחן משהו והתקרבה אלי למרחק שממנו שנינו שמענו את הנשימות של השני. העברתי יד בשערה. היד גלשה ללחי ונשארה שם לספוג לתוכה את ים הדמעות. חיבקתי אותה חיבוק ארוך. הבטנו אחת לשניה בעינים וכשידי אוחזות בפניה קרבתי את שפתי אל שפתיה. נשקתי לה ברוך, מרגיש את שפתיה הבשרניות שהתרככו מרב דמעות. 'אני רוצה שתאהב אותי כאילו שזו הפעם הראשונה. אני רוצה שתזיין אותי כאילו אין מחר. זיון של סוף הדרך.' ניסיתי להזכר מתי שמעתי אותה מעלה על דל שפתיה את המילה 'זין' בהטיה כלשהיא. לא הצלחתי. אף פעם, לא זוכר. 'תזיין אותי חזק, אני רוצה להרגיש אותך רק עוד פעם. להרגיש את החיים, רק עוד פעם.' הדברים נאמרו בלחישה והתגלגלו אל אזני כרעם. שפתי נצמדו אל פניה והיד מצמידה אותה, מגבה, אלי. ליקקתי את פניה מהדמעות והלשון ריפרפה על פניה, ללכוד כל תא וכל דמעה, שלא יתפספס ולו מילימטר. היד שלה גלשה במורד הגב. לא היה הרבה מה להפשיט ממני, עמדתי מולה עם התחתונים. היד שלה נכנסה פנימה והתחילה לעלות מעלה ומטה בקצב איטי ומחרמן. הושטתי את היד אל הגב ופתחתי את הרוכסן. השמלה נשרה לריצפה וגופה נצמד אלי. היא התחבאה בתוכי כאומרת 'כאן לא תמצאו אותי.' נשכבנו לאט על השטיח הצמרירי שעטף את גופנו בנועם. אצבעות ידינו השתלבו. הרגשתי את ידיה מנסות ללחוץ ולהאחז בידי ככל יכולתה. התישבתי עליה כפוף כמעה, הסתכלתי לה בעינים, נתתי לעינים שלי ללטף את גופה, שתראה. ליטפתי את השד. הפיטמה כבר היתה זקורה ומוכנה לאצבעות וללשון שריפרפה עליה. הגוף שלה כולו התחיל להגיב מה שגרם לי רק יותר להתרגש.כשהשפתים עדיין על הפטמה, גלשו הידים מעלה אל פיה. האצבעות נבלעו אל בין שפתיה ביניקה.הרמתי את הראש מהפטמה והבטתי לצד השני. העברתי יד על הצלקת, במקום בו היה פעם שד. העברתי אצבע לאורך ורוחב הצלקת, שמבעד לעיני, הדומעות והמעורפלות, נדמתה לסרטן. נשקתי לה ברוך וחשתי את גופה מתיפח ומתפתל. במעט כוחותיה היא רמזה לי לשכב על גבי וגלשה עם שפתיה אל בין רגלי. היא הזקירה לי נשכחות, כשבראש רצות לי עוד תמונות, ומחשבות מעברנו. לא יכולתי לשלוט בעצמי והגוף החל לפרפר בתוך פיה, והקצב גובר והאגן ניתך בין שפתיה לריצפה, ופני הוצפו בדמעות, כמו ימה. ניסיתי לצאת, להגיד לה שדי, והיא התעקשה, נאחזה בי כבקרנות המזבח. חום הציף אותי ואת פיה, שינק וליקק את גופי הכואב. ראיתי את הכאב על פניה. נשכבה על גבה וידי בתוכה. והנה סערה, קטנה וגדולה, הלשון בתוכה והיא נעה כמעה. הלשון ממהרת, והיא תכף גומרת. עוד גניחה, חבטה, והנה גמרה. 'תודה מתוק, תודה שהחיית אותי, ולו לשעה'. היא הניחה את הראש עלי. ליטפתי אותה. 'את יודעת, אני לא יודע אם סיפרתי לך פעם, אבל נזכרתי לאחרונה בשכנה שלי שגרה קומה מתחתינו, ועדיין גרה שם כיום. כשהייתי ילד ושיחקתי למטה עם שאר הילדים, השכנה קראה לילד שלה – "עמוס תעלה הביתה, תלבש סוודר שלא תתקרר". הוא ישר ענה לה – "לא רוצה!" והתשובה שלה לא אחרה לבוא – "שתקבל סרטן!" זה הדהים אותי המון שנים איך לעזאזל מישהו בעולם יכול לאחל לבן שלו כזה דבר. כשנודע לנו שחלית, נזכרתי בזה וחשבתי שיש לאלוהים קצת בלאגן בבקשות שלו, וכנראה הוא התבלבל בפתקים. אבל מצד שני, לכי תדעי, אולי גם זמנו של עמוס יגיע'. היא צחקה וחיבקה אותי חזק. הבוקר כבר התחיל להציץ מהחלון. לקחתי אותה על הידיים לחדר וכיסיתי אותה. הוצאתי בגדים מהארון. כשהסתובבתי היא כבר נרדמה. לא רציתי להתקלח. רציתי שהריח שלה יספג בתוכי. התלבשתי בשקט ויצאתי לעבודה. חשבתי שהלילה הארוך הזה יעלה לי בעינים אדומות ודומעות. בשעה ארבע חזרתי הביתה. מרחוק ראיתי אנשים מתגודדים ליד הבנין. נעצרתי, תוהה אם להמשיך. עליתי לקומה השלישית. נהר אדם נחצה לפני כים סוף. פסעתי דרכו, הישר אל חדר השינה. פתחתי את הארון, השמלה מהלילה היתה תלויה על קולב. הלבשתי אותה, לא לפני שהעפתי מבט אחרון אל גופה, שהיה העתק חיוור של האשה שאהבתי. נשקתי לשפתיה ונפרדתי. לי את היית, וחיי מלאו שיר.
