בית הספר לבנות בנווה צדק
אמי ז"ל נולדה בשנת 1912 בירושלים ולמדה בבית הספר לבנות בנווה צדק מכתה ה עד כתה ח' בשנים 1924 – 1927. לצערי אין לי את תמונת המחזור משנת 1927 ובעצם אין לי כל תמונה של אמי מאותה תקופה. כפי שנאמר לעיל, על ההיסטוריה של בית הספר לבנות בנווה צדק ועל המנהל י. יחיאלי ניתן לקרוא בספרים וכמו כן ניתן גם לקבל מידע מתוך מסמכים הנמצאים בארכיון לחינוך יהודי באוניברסיטת ת"א. אך אני מבינה שבתה של חנה הבר מעוניינת בעיקר בהווי בית הספר. אז קודם כל, אזכיר כמה מורים שמופיעים בתמונת המחזור 1934: המורה משה בן יוסף לימד תנ"ך, עברית ומשנה. לימים הייה בן יוסף למנהל של בית הספר "הכרמל" בת"א (אני נמנית על בוגריו). המורה קפלן המופיעה בתמונה היא בתו של המנהל י. יחיאלי. לאחר פטירתו של י. יחיאלי (בשנת תרצ"ו) הייתה בתו שפרה יחיאלי-קפלן למנהלת בית הספר. המורה משה דפנה היה מורה לגיאוגרפיה והמורה אברהם אלדמע לימד ציור. בספר "מתל-אביב הקטנה למוסקבה" (זיכרונות ילדות) מאת לאה טרכטמן (ילידת 1913) מופיעים קטעים שבהם תיאור של הווי בית הספר. כחמש שנים מפרידות בין חנה הבר לבין לאה טרכטמן, אך נראה לי שסיפורי זיכרונותיהן יהיו דומים. להלן ציטוט של כמה קטעים: "בית הספר לבנות בנווה צדק היה בית ספר טוב. אהבנו אותו ואת המורים המסורים. למדנו שם גם גננות, מלאכה וזימרה והיו לנו שיעורים עם אחות רחמנייה מהצוות של "הדסה". בימים ההם נהגו האחיות ללבוש חלוקים בצבע ירוק בהיר עם צווארון לבן. האחות לימדה אותנו הגיינה והסבירה איך לטפל בגוף בזמן המחזור החודשי וכיצד להגיש עזרה ראשונה. היא פתחה נקודת עזרה ראשונה. לשם היו באים גם הבנים מבית הספר לבנים ואנחנו היינו מגישות את העזרה: מושחות את הפצע במשחה הדרושה וחובשות לפי כל הכללים שהיו מקובלים אז... עבדנו בתורנות. המרפאה שלנו פעלה בבניין של הסמינר למורות ע"ש לווינסקי, שעמד בחצר בית הספר לבנות. חדר המרפאה היה בקומה הראשונה, בקצה הבניין. גם השיעור בגננות היה אהוב עלינו מאד, כי לכל תלמידה או שתיים הייתה ערוגה משלה... ..אהבנו גם את שיעורי המלאכה שהתקיימו באולם בית הספר. ישבנו שקועות בעבודה ומורתנו המבוגרת לימדה אותנו לרקום מפיות עם כל מיני אז'ורים. מה שלא אהבנו וחששנו מפניו היה הביקור במרפאת העיניים, בביתן הקטן שליד שער הכניסה לבית הספר. היינו עוברות שם בדיקות עיניים מדי פעם. הבנות היו צועקות כשהיו מטפלים בעיניהן באיזו "אבן כחולה". היו בנות שעברו טיפול ממושך. לי היו עיניים בריאות ולא נזקקתי לטיפול, אבל פחדתי מהבדיקה, שמא ירשמו לי טיפול ב"אבן הכחולה" הבלתי נסבלת". המורה להתעמלות היה יוצא איתנו לפעמים אל הים ומלמד אותנו לשחות. המורה שלנו לאנגלית הייתה אשה גבוהה ומלאה עם פני בובה. היו לה עיניים כחולות, לחיים ורודות ושיער בהיר. החיוך שלה הביע טוב לב, אבל ללמוד אנגלית – לא למדנו. משיעורי האנגלית למדתי רק את שיר ה- a.b.c., שמנגינתו לא השתנתה עד היום. למורה הזאת היה פלירט עם המחנך שלנו, אדון דפנה. המורה לציור היה המורה אלדמע. אהבתי את שיעוריו. הוא לימד אותנו ליצור צבעים מערבוב של שלושת צבעי היסוד. כן לימד אותנו לצייר מהטבע, בצבעי מים... המורה שלנו אלדמע היה ידוע בעיר, הוא היה מהמארגנים של תהלוכת הפורים. אינני זוכרת שאז קראנו לזה בשם "עדלאידע". המורים שלנו בבית הספר העממי לבנות בנווה צדק היו מחנכים אמיתיים שהתמסרו לעבודתם. הם היו מגיעים ברגל לבית הספר, בשעות אחר הצהרים, מהקצה השני של העיר, כדי להכין אותנו למופעים לפני החגים. אני זוכרת איך דינה ואני, לבושות כבר בלבוש במיועד למופע, עומדות בפני המחנך שלנו בכיתה ג', אדון דפנה, ומציגות בפניו את מה שהכנו. הוא הגיע לחזרה במיוחד מרחוב שעל חוף הים בתל אביב... המורים היו יוצאים אתנו לטיולים אל מחוץ לעיר והעבירו שיעורי טבע ממש בשדה. צעדנו ושרנו את שירינו האהובים... בית הספר ארגן גם טיולים למקומות שונים בארץ. היה לנו טיול לים המלח"... שאלה שלי: אולי מישהו יכול להסביר מהו הטיפול ב"אבן הכחולה"? ועוד משהו: אני ממליצה על הספר "הבית של סבתא בת שבע" מאת בנימין בן יוסף. הספר מכיל סיפורי זיכרונות משכונה תל אביבית בשנות ה- 30. הספר כתוב בצורה קלה, מעורר חיוך והמון נוסטלגיה ואין לי ספק שהבת של חנה תלמד ממנו על ימי הנעורים של אמה בתל אביב.
