זו ילדותי השניה...

[pf26]

זו ילדותי השניה...

כשנולדה ביתי הבכורה ואני הוצפתי הורמונים ורגשות שאי אפשר להסביר במילים, אחת המחשבות הראשנות שלי היתה: "עכשיו אני יודעת שאמא שלי אהבה אותי. בטוח שפעם היא אהבה אותי". עם השנים התערערה האמונה הזו, במיוחד אחרי שנתקה קשר ממני ומילדי. היום חזרתי עם בני מהגן. גשם, מטריות, שלכת יפהפיה של אירופה, בני מקפץ ומזמר שירים מתוקים שרק ילד בן 3 יכול להמציא, ובתוך כל הקסם והאושר והאהבה אליו, לא יודעת מאיפה באה המחשבה "איך היא יכולה לוותר על זה? איך היא מסוגלת לא להיות בקשר עם הילד המדהים והתמים והנפלא הזה?" בכיתי עם הגשם, ולמרות שאני אומרת לעצמי שהיא המפסידה האמיתית, בסופו של דבר כולנו מפסידים...

 

[לורליי43]

צודקת, זה סוג של מקובעות

אצלינו באופן מינורי יותר- גם יש ניתוק ברמה מסויימת. גם אמא שלי, לא נוסעת לבקר את אחי בחו"ל כי זה לא נוח לה לשהות אצלו (שלל תרוצים שחלקם מן הסתם נכון- רק הפרופורציות לא). היא לא מגיעה אלי- שעה נסיעה באוטובוס- כי לא נוח לה. היא מרגישה לא מספיק רצויה- למרות שמזמינים אותה באמת. אז מי מפסיד? כולם, אבל היא במיוחד.

 

[שחרזדה האחת]

תגובה ללוריי..43

אתן הצעירות באמת אינכן מבינות אותנו המבוגרות יותר, האמהות , הסבתות, וחבל, כי להגיד:" לא נוסעת , כי לא נוח לה" ונראה לי שזה נאמר בכעין זלזול או חוסר הבנה. גם לי יש בן בחול, אני רואה אותם פעם בשנה, הוא שם כבר שש שנים, פעם אחת נוסענו, הבן מימן לנו כרטיסים, והוא מוכן שוב, אבל אנחנו לא רוצים לנסוע, כי לא נח לנו שם, מותר לנו? היום בגילנו, אני לא יודעת-בת כמה האמא שלך,{ ולא משנה} אנחנו ראויים לנסוע לאן שנוח לנו, ויותר מכך לנסוע ולשהות רק במקום שמרגישים בו טוב ושאנו באמת רצויים ואז יהיה לנו נח, באמת, ואם זה לא כך אז עדיף לא לנסוע גם אם המחיר לא לראות מספיק את הנכדים. אם צריך לשמוע הערות למינהם או הבעות פנים שאומרות יותר ממילים? אז למה?אם נותנים הרגשה שאנו חייבים להם או מפריעים להם? אז למה? אני לא יודעת מה הסיבה של אמא שלך לאי נסיעתה, אבל חשבת על זה שאולי היה לה לא נעים שם ולא נח? והיא לא רוצה לספר לכם? וחלקם לפחות לא תרוצים, אני יודדעת , כי חחלק מהילדים שפה באים אלינו הרבה, והרבה יותר ממה שאני הולכת , כי נח לי יותר בבית שלי. חשבו על זה, ותנסו לגלות יותר הבנה ויותר סבלנות.

 

[לורליי43]

ואולי, הייתי רוצה לדעת שלאמא יותר

חשוב לראות את הילד שלה, מאשר הנוחיות של הבית שלה. תחשבי על מסר הדחייה שאת מעבירה לבן שלך. אז מה אם לא נוח לך, אז מה אם יש סיבות אמיתיות של חוסר נוחות? זה באמת כל כך נורא שאת לא מסוגלת להתגבר על זה ולעלות על מטוס ל-3 ימים פעם בשנה? אני מקווה שזו לא תהיה סיבה מבחינתי לנתק את הקשר שלי עם ילדי.

 

[לורליי43]

בנוסף, זה לא זלזול- זה כאב, עלבון

מה שאת מפרשת כזלזול- הוא לחלוטין לא זלזול. זה הכאב בשאלה, איך יכול להיות שאמא לא תעשה את המקסימום כדי להיות בקשר קרוב יותר עם ילדיה. זה חוסר הבנה של סדרי עדיפות. "אנחנו ראויים לנסוע לאן שנוח לנו"- משפט נכון ואומר המון על סדרי העדיפות של הבן אדם.

 

[שחרזדה האחת]

מצטערת להגיד, אבל ..

אני חושבת שחלק מהצעירות היום הם , משתמשות בקשר עם נכדים לעבוד על המצפון של הסבתות, בעיקר. אני עושה את המקסימום להיות עם נכדי, אבל יש לי קוים אדומים שלא מוכנה לחצות אותם ואולי גם לאימך יש. וכן אני עומדת מאחורי המילים , שמותר לנו לנהוג לפי הבנתינו, גם אם זה לא מקובל עליכם. ואגב, אני צריכה לטוס 14 שעות כדי להיות עם נכדי, ולא יכולה להיות שם יומיים שלושה, אלה לפחות שבועיים..מה נראה לך שגם אם קשה עלינו לעשות את זה?. היי בריאה, כשתתבגרי ותהיה סבתא אולי תביני, ואף פעם אל תגידי אני לא אנהג כך, כי את לא יודעת מה ילד יום ולאן הרוח תישוב.

 

[לורליי43]

תסלחי לי, אבל את מטילה "פצצות"

פופוליסטיות. "משתמשות בקשר עם נכדים לעבוד על המצפון של הסבתות" ובהחלט מקובל עלי שתעשי מה שאת רוצה- את רק לא יכולה להגיד לי איזו פרשנות אני צריכה לתת לזה. לדעתי, בגיל 70, עם בריאות סבירה, אין שום בעיה לטוס- גם 14 שעות. הרי לטענתך- את תטוסי, רק את רוצה לבחור את כיוון הטיסה. כלומר, את המאמץ תעשי, רק את סדר העדיפות תקבעי לפי רצונך

זה בדיוק מה שאמרתי. ענין של סדר עדיפות. ברור שנסיעה של 14 שעות מחייבת שהות יותר ארוכה (במקרה שלנו מדובר על 4 שעות בלבד). גם זה ניתן לפתרון- אפשר ללון מחוץ לבית של הילדים- בבית מלון או בית דירות. בגיל 80 זה סיפור אחר- עדיין שכנה שלי נוסעת לבתה גם במצב בריאותי לא מדהים, בגיל 80+, כך שזה כנראה אפשרי.

 

[גלבועא]

ואילו אני חושב ש...

1. נחמד שאתן מנהלות את הויכוח ביניכן במקום כל אחת עם הכתובת המתאימה. 2. שאתן לא ממש מקשיבות זו לזו 3. שבדיאלוג הזה יש הרבה כאב, שמוביל לתגובות רגשיות חזקות 4. שבוודאי כולם מפסידים אז אם מותר לי קצת להוציא את עיקר הטענות א. סב/סבתא צריכים לדחות שיקולי נוחיות, אם הם מעונינים באמת לפגוש את צאצאיהם שבחו"ל ואת נכדיהם/דותיהם. ב. סב/סבתא שמתקשים כלכלית לממן מסעות כאלה - לא יסעו ג. כאשר הצאצא מממן, יש תחושה חזקה של "חייבים" ד. סב/סבתא שאין להם בעיות כלכליות עושים את סדרי העדיפות, לא בהכרח מוצדקים ה. טיסה לארה"ב, אוסטרליה או מקום מרוחק אחר מחייבת שהות של לפחות שבועיים - לא נוח לכל הצדדים ו. אם זה חשוב, אפשר לישון בבית מלון ז. כמובן שמדובר על סב/סבתא בגיל 70 או למשל בגילאים בהם עדיין הם שולטים על גופם, מוחם וכו' - מה אתן אומרות? סיכמתי כראוי?

 

[לורליי43]

1. הויכוח הוא כאן

2. אני בטוחה ששמעתי את שחרזדה והיא אותי 3. צודק- ולכן התגובות בויכוח 4. אין ספק. מסכימה עם הסיכום. למרות שממה שהבנתי משחרזדה- הויכוח ביננו בעיקר על סעיף- א' ו-ד'.

 

[שחרזדה האחת]

לוריי יקרה ו..

רק שתדעו שיש לי קשר מצוין עם הילד שלי שבנכר ועם הנכדים. ובכל זאת אני לא רוצה להתארח אצלהם, הם באים אלינו כל ביקור ובני דואג להשאיר את הילדים לישון אצלינו, אז אנחנו לא בנתק, אם זה מה שהבנת.

 

[לורליי43]

אני מפנה אותך לסיכום של גלבועא../images/Emo45.gif

ולתגובה שלי אליו

 

[alona 9]

ההפסד הוא

שלה..שלו..של כולם זה נכון, מה שבטוח הוא שלעולם הילדון שלך לא יבכה מאותה הסיבה שאת הזלת דמעות, כי לילד החמוד הזה, יש אמא אחרת..

 

[אנפה2]

ואילו אנחנו בניגוד להורים אחרים

נוסעים לבקר את בנינו כלתינו ונכדינו, פעמיים בשנה, למרות שלא נוח לנו הטיסות הארוכות (טיסה של 16 שעות), ופחד הטיסות שלי הוא מטורף לחלוטין, אני לפני טיסה לוקחת כדורי הרגעה, ובטיסה כדור שינה, ושוהה בבית בני וכלתי במשך כל תקופת האירוח, ולפעמים נחמד ולפעמים נחמד עוד יותר ככה זה בחיים, העיקר להיות ביחד,לחוות את גדילת הנכדים, להיות בקשר אמיץ עם הבן האהוב עלינו כל כך, וגם אנחנו ההורים לא מושלמים תמיד, לפעמים אומרים מה שלא צריך ונדחפים לחיים של ילדינו. יש לי 3 ילדים, ולעולם לא הייתי בנתק מהם, את זה למדתי בבית הורי, גם הם לא היו בנתק איתנו אף פעם, פשוט לאחר ריב או כעסים, ממשיכים הלאה, לא נוברים במה שהיה , למה היה , ואז לא נפתחת תיבת פנדורה ולא יוצאים כל הרעות החולות עליהם רבנו. תמיד אפשר לתקן התנהגויות , השאלה כמה כל הצדדים מוכנים.

 

[אנפה2]

כאב לי לקרוא את מה שכתבתם,

ואכן ההפסד הוא לכל הצדדים, כי את הזמן אי אפשר להעביר אחורה, וכנראה שיש אנשים שונים שחושבים ומתנהגים אחרת.

 

[עוד שרון]

גם אני חושבת לעיתים איך זה שאמא שלי

שיש לה 2 נכדים בלבד (הילדים שלי) מוותרת עליהם בכזו קלות. ואמרתי כבר כמה פעמים שזה שאנחנו לא מדברות לא מונע ממנה להיפגש איתם אצל אבא שלי (הורי פרודים אבל בקשר מצויין)מתי שהיא רוצה. מעולם היא לא הביע רצון להיפגש איתם. והכי מצחיק הוא שכשיש ארוע משפחתי היא ניגשת אל לולי ואדוארד ומחבקת מנשקת ומתפלאה שהם לא מכירים אותה ומתייחסים אליה ועוד שואלת בעלבון- ככה מתנהגים לסתבא? כן, בדיוק ככה מתנהגים לסבתא שמתנהגת כמוך!!!!

 

[m i t a l y]

כואב הלב, קשה לקרוא... ../images/Emo14.gif

מקווה שיבוא היום, ואולי תרצי לספר לי/לנו על מה שהוביל למצב הזה, ואז נ/אוכל לנסות לתמוך, לעזור ואולי להקל עליך ולתת, אולי, נקודת מבט שונה... מה דעתך?

 

[ה ר מ י נ ה]

A family is a gift from God../images/Emo140.gif

זהו שלט שהבאתי לעצמי מהביקור האחרון שלי אצל בני, בארה"ב. אני מאוד מזדהה ומבינה את הכאב של כל אלה הנמצאות בניתוק מההורים שלהם. אחד הדברים שלמדתי מהורי, ובמיוחד מאמי, הוא לשמור מכל משמר על הקשר עם הילדים. לפעמים אפשר להעלב, אפילו עלבון עמוק, ואולי אפילו בצדק, אבל לעולם לא לנתק קשר. קל מאוד להתנתק, קשה עד בלתי אפשרי לחזור לקשר טוב ואמיתי. שניים משלושת ילדי גרים לידי. אני מאוד משתדלת לא להרבות במילה "לא". אני רוצה לעזור להם. אני רוצה שירגישו שבכל דבר וענין הם יכולים לפנות אלי, ולא, אני לא מרגישה פריירית. גם עם בני "הגולה" אני שומרת על קשר. הוא או אני מתקשרים זה לזה כל יום. מספרים קצת על מה שהיה ומה שיהיה ובלבד לא להתנתק. בפעם האחרונה שנסענו היינו בדרכים 24 שעות, אבל, כל עוד אוכל, לא אותר על האפשרות להתראות איתו. לפעמים לא נוח לנו, לפעמים לא נוח לו, אבל לכולנו יש פה. אומרים וממשיכים הלאה. לבי לבי לאמהות (וכמובן גם לילדיהן הגדולים) השמות עצמן באופן קבוע במרכז ובחזית.

 

[אוהבת בייגלה]

אני יכולה

מאוד להבין אותך ואת החוסר בשיתוף האושר עם אימך . ברור שאימך מתנהגת בצורה לא נורמטיבית ולא בריאה. לפעמים זה כואב יותר אפילו מהורה שנפטר ואי אפשר לשתף אותו באושר. יכול להיות שהיא סובלת מבעיה נפשית כמו דיכאון אשר מונעת ממנה להנות מהדברים ה י פ י ם שבחיים. אולי היא לא יכולה להתנהג אחרת ,היא סובלת וכולם סביבה סובלים. כשאנשים מתנהגים בצורה חסרת היגיון כדאי לבדוק אם לא מסתתרת בעיה נפשית ועם מודעות אמנם הבעיה לא תיפטר אבל יכולת ההתמודדות וההשלמה שלך תתחזק.

 

[pf26]

תודה לכל המגיבים

מסתבר שלהרבה יש נקודה כואבת במקום דומה/קרוב. ובאופן ענייני: מעולם לא ציפיתי מאמא שלי שתוותר על הנוחיות שלה כדי לסייע לי. היא תמיד היתה פותחת יומן כדי לראות מתי יש לה זמן בשביל הנכדים שלה, וזה מאד כואב. לחשוב שהם ואני בעדיפות שניה או שלישית, אחרי חברים, יציאה לסרט וכו'... היא מאד מרוכזת בעצמה, וכילדה הייתי צריכה לשמוע על הקשיים שלה עם הוריה, אבי (הם התגרשו כשהייתי קטנה), הורי אבי, החברים שלה וכו'. נכון שגם היא הקשיבה לי, אבל תמיד היתה עדיפות לה ולצרכים שלה ולקשיים שלה. אני לא חושבת שהורים צריכים לוותר על החיים שלהם או על הנוחות שלהם בשביל הילדים שלהם, אבל לפעמים כל צד צריך לחשוב רגע ולעשות שיקול מה יותר חשוב. כשהורה מגיע למסקנה שיותר חשוב לו לישון במיטה שלו ולשמור על השיגרה שלו, מאשר להפר את השיגרה כדי להיות עם הילדים והנכדים - זה פוגע וקשה. לא רוצה לשפוט אף אחד. בכל מקרה הנתק ביננו לא היה על רקע נסיעה לחו"ל או ביקורים שלה/שלנו. זה היה סיפור אחר לגמרי, שאולי פעם אעלה כאן.

 

[ה ר מ י נ ה]

אבי ז"ל לא הסכים לישון במיטה אחרת

(לא בבית שלו) אלא כשהיה במילואים. הוא היה מוכן לנסוע שעות כדי לחזור הביתה. למרות זאת לא ויתר על קשר עם הילדים והנכדים, וכשאחי היה בשבתון בארה"ב ויתר ונסע. אז נכון, כולנו אוהבים נוחיות אבל אדם היולד ילדים (ויש כאלה שלא מעונינים בילדים) צריך לקחת בחשבון שהוא מוותר על חלק גדול מהדברים שהוא אוהב ורוצה לעשות. זה נכון בעיקר כשהילדים קטנים, ופחות כשהם גדלים. אני סבורה שהמחויבות שלנו לעמוד לצד ילדינו קיימת כל עוד אנחנו חיים ולא נפסקת (אם כי משתנית) כשהילדים שלנו גדלים ועוזבים את הבית.