זוכרים אותי..?
כן, אני עדיין פה, וההורים שלי החזירו לי את האינטרנט אבל, נגמלתי, אחרי שבועיים קשים שהייתי במחנה בלי שום ציוד חשמלי, אפילו בלי טלויזיה. שחזרתי,לא ישר רצתי למחשב, ידעתי שכל סיפור ההתמכרות יקרה לי מהתחלה, הדלקתי טלווזיה, ויום למחרת ישבתי בערב חצי שעה על המחשב וגלשתי. גם עכשיו, יומיים כבר לא נגעתי במחשב, ומדי פעם אני נכנסת לאינטרנט כדי להויצא כמה דברים שאני צריכה או לברר. כבר שלושה שבועות שלא הייתי בצ`אט, ואני בקושי מפעילה את האודיגו או את האיי סי קיו. ותאמינו לי, זה לא קל, לפעמים פשוט בא לי להכנס לצ`אט, או פה לפורום, ולכתוב את ההודעות וכל הדברים שאני רוצה להגיב עליהם. אבל בנתיים, אני לא אעשה את זה, כי אני מסכנת כל כך הרבה דברים. ההסכם עם ההורים לגבי הז\מן באינטרנט, החברים, והבריאות שלי,לא מספיק שכשהייתי מכורה, לא עשיתי שום פעילות ספורטיבסית ורבצתי מול המחשב משחזרתי מהבית ספר עד הלילה, גם העיינים שלי לא במצב כל כך טוב. אז בקיצר, כל אחד יעשה רשימה, למה כדאי לו להגמל. זה קשה,זה לא קל, כי זה הרגל של חודשים או אפילו כמה שנים. אבל אנחנו הורסים לעצמנו את החיים, ולא חיים אותם, ואנחנו יכולים למנוע את זה מעצמנו, אז למה לא...? את המשפט הזה, אמרתי לעצמי כל יום, בלב, והכל השתפר מאז, אין לי חיים וירטואלים, ואני מודה, אני לא צריכה אותם! אני חייה את החיים שלי, לא תמיד בשמחה,לא תמיד באושר. ואם אתם חושבים שזה היה קל, זה בכלל לא! הייתי יושבת כמו מפגרת(סליחה על המילה..)ומסתכלת על המחשב, או שהוא היה במצב דלוק על החוט שמחבר אותי או על הסמל התחברות, ולא יכולה לשלוט בזה. פעם היתי 7 שעות ומעלה ביום, עכשיו אני בקושי חצי שעה. E הוא היחיד שיודע למה אני באינטרנט, ולמה בכלל התחילו חיי הוירטואלים, אבל שתדע, נגמלתי, רק בזכות ההתמודדות שלי עם זה, והידיעה שאי אשפר להחזיר אותו. ועוד פעם, לסוף, זה קשה, אבל משתלם! קחו את זה לתשומת לבכם ליאור
כן, אני עדיין פה, וההורים שלי החזירו לי את האינטרנט אבל, נגמלתי, אחרי שבועיים קשים שהייתי במחנה בלי שום ציוד חשמלי, אפילו בלי טלויזיה. שחזרתי,לא ישר רצתי למחשב, ידעתי שכל סיפור ההתמכרות יקרה לי מהתחלה, הדלקתי טלווזיה, ויום למחרת ישבתי בערב חצי שעה על המחשב וגלשתי. גם עכשיו, יומיים כבר לא נגעתי במחשב, ומדי פעם אני נכנסת לאינטרנט כדי להויצא כמה דברים שאני צריכה או לברר. כבר שלושה שבועות שלא הייתי בצ`אט, ואני בקושי מפעילה את האודיגו או את האיי סי קיו. ותאמינו לי, זה לא קל, לפעמים פשוט בא לי להכנס לצ`אט, או פה לפורום, ולכתוב את ההודעות וכל הדברים שאני רוצה להגיב עליהם. אבל בנתיים, אני לא אעשה את זה, כי אני מסכנת כל כך הרבה דברים. ההסכם עם ההורים לגבי הז\מן באינטרנט, החברים, והבריאות שלי,לא מספיק שכשהייתי מכורה, לא עשיתי שום פעילות ספורטיבסית ורבצתי מול המחשב משחזרתי מהבית ספר עד הלילה, גם העיינים שלי לא במצב כל כך טוב. אז בקיצר, כל אחד יעשה רשימה, למה כדאי לו להגמל. זה קשה,זה לא קל, כי זה הרגל של חודשים או אפילו כמה שנים. אבל אנחנו הורסים לעצמנו את החיים, ולא חיים אותם, ואנחנו יכולים למנוע את זה מעצמנו, אז למה לא...? את המשפט הזה, אמרתי לעצמי כל יום, בלב, והכל השתפר מאז, אין לי חיים וירטואלים, ואני מודה, אני לא צריכה אותם! אני חייה את החיים שלי, לא תמיד בשמחה,לא תמיד באושר. ואם אתם חושבים שזה היה קל, זה בכלל לא! הייתי יושבת כמו מפגרת(סליחה על המילה..)ומסתכלת על המחשב, או שהוא היה במצב דלוק על החוט שמחבר אותי או על הסמל התחברות, ולא יכולה לשלוט בזה. פעם היתי 7 שעות ומעלה ביום, עכשיו אני בקושי חצי שעה. E הוא היחיד שיודע למה אני באינטרנט, ולמה בכלל התחילו חיי הוירטואלים, אבל שתדע, נגמלתי, רק בזכות ההתמודדות שלי עם זה, והידיעה שאי אשפר להחזיר אותו. ועוד פעם, לסוף, זה קשה, אבל משתלם! קחו את זה לתשומת לבכם ליאור
