סופת רעמים
New member
זוכרים אותי?
למה אני באה רק כשאני עצובה?? לנסיך הקטן שלי מלאה שנה לפני שבועיים... הנה משהו שכתבתי היום: ----- "א-בא" בכל פעם שהוא אומר את זה שרירי הבטן שלי מתכווצים בכאב עמום. אני מחייכת, "לא אבא, אמא". "אי-מא", אני חוזרת. הוא צוחק אליי. הוא עוד לא מדבר. הוא עוד לא שואל. אני עוד לא עונה, אבל אני מתאמנת: "אבא לא פה", אני אומרת בחצי חיוך – "איפה אבא?", "אבא במדינה אחרת, רחוקהההה רחוקההה, נכון? אבא לא פה! בוא לאמא. אי-מא, תגיד אמא?" אולי אם אגיד את זה מספיק פעמים עכשיו, זה יהיה קל יותר כשהוא יתחיל לשאול. אני משלה את עצמי. בימים האחרונים אני חושבת על זה בלי הפסקה. עד שכבר שכנעתי את עצמי שאני לא רוצה את זה, שאני לא בנויה לזה, שאני לא מתגעגעת, שזה לא מעניין אותי. אני אפילו לא יכולה לקרוא ל"זה" בשמו. משפחה. אבא. אמא. ילדים. מי אמר שלהיות שונה זה כל כך טוב? אה, נכון, אני. כל כך טוב שכנעתי את עצמי, כולם באמת האמינו לי. כולם חוץ מיעל, יעל יודעת שכואב לי מדי בכדי להודות בזה. היא יודעת שאני לא רוצה כי אני מפחדת, לא כי אני כל כך מאושרת לבד כמו שאני אומרת. את הלב השבור אי אפשר להדביק, כך למדתי בשנתיים האלה. דחפתי אותו מתחת לערימות הניירת המחכות לטיפול והמשכתי הלאה, מעמידה פנים ששכחתי מזה בכלל, ואני הרי כל כך טובה בהעמדות פנים. ביום ראשון היה יום האם, הנסיך הקטן ישן מכורבל בזרועותיי עד תשע וחצי לראשונה בחייו, והתעורר בחיוך שהאיר לי את הבוקר. "טה-טה-טה" "דה-דה-דה-דה" "בוא קטנצ'ו, תן לאמא נשיקה" הוא מתגלגל לעברי בפינוק, מניח ראש על הכתף, מושיט את השפתיים המצויירות לקבל נשיקה. כולו חמים מהשינה, העיניים הכחולות מנצנצות בשמש הבוקר המאירה מבעד לחרכי התריס. בא לי לאכול אותו, אני מועכת אותו בתוך החיבוק ומדביקה לו נשיקות רטובות על כל פיסת עור חשופה. אין דבר יותר מתוק מהריח שלו בבוקר, הוא מתגלגל מצחוק כשאני נושפת לו על הבטן. המיטה הזאת כל כך גדולה רק לשנינו. אני צריכה לקום לעבודות הבית. יום האם. לי אף אחד לא הגיש ארוחת בוקר למיטה. אף אחד לא הציע לעשות במקומי את הכביסה. אף אחד לא קנה לי פרחים. ברור לי היטב שאספר לו את האמת כולה. אני מודעת לאפשרות שהאמת הזו תגרום לו כאב ביום מן הימים, אם ביום שהוא ירצה לפגוש באבא שלו, או ביום שהוא יבין שהאחים שלו לא יודעים על קיומו, אבל בתוך הסיטואציה אני לא ממש יודעת להתחבר לרגשות שלי עצמי. מישהו שאל אותי השבוע, "את עדיין אוהבת אותו?" שתקתי. אבא שלו. האם הוא חושב עלינו לפעמים? האם זה מייסר אותו כמו שאותי? האם זה בכלל מעניין אותו? הרי שאצלי אי אפשר אחרת, לא הייתי יכולה לחיות בידיעה שיש לי ילד בעולם שאני לא מכירה, הייתי מייסרת את עצמי יומם וליל. בשיחה עם חברות שאלה אותי אחת, מה הייתי עושה לו היו אומרים לי היום שנפלה טעות בבית החולים והילד שלי נמצא במקום אחר. בלילה הברקים ברקו והרעמים החרידו את שנתי. הקשבתי לקולות נשימתו הקטנים והדמעות זלגו להן בשקט בדממה. אוי, כמה שאני רוצה עוד ילד. וכמה שאי אפשר. לו הייתי מגלה היום שילד שלי נמצא במקום אחר, לא הייתי מוצאת מנוחה עד שהיה איתי, ועם זאת לעולם לא הייתי מוותרת עליו, על המלאך כחול העיניים שהוא האושר של חיי. פתאום נשמע קול בכי בחשיכה, אני קופצת מהמיטה ומתייצבת ליד מיטתו. האורות המבליחים בחשיכה וקולות הרעם המתנפצים שהרעידו את הבית מפחידים אותו. אני מרימה ומחבקת אותו, הוא מחייך ומניח ראש על כתפי. אני משכיבה אותו לצידי במיטה, הוא מרים את החולצה שלי ותוך שניה נצמד, ובשנתו יונק. במשרד שלי יש מנהלת בדרגה בכירה, שגם היא אם יחידה (אוף, כמה שאני לא אוהבת לסווג את עצמי בקטגוריות האלה). היא מבוגרת ממני בהרבה שנים, למען האמת היא קרובה בגילה לאמא שלי, והבן שלה בן שמונה. יום אחד לפני כשבוע היא אמרה לי במסדרון בלי שום סיבה מיוחדת "את יודעת, זה נהיה יותר קשה ככל שהם גדלים... לו רק הייתי מנסה להיות עם מישהו כשהוא היה בן שנתיים-שלוש... את צריכה לחשוב על זה, את יודעת, זה לא קל לבד". כאילו שאני צריכה שיזכירו לי. כאילו שאני לא יודעת כמה קשה לי. כאילו שאני לא מתכחשת לזה, הרי אני לא אודה בזה בחיים. כאילו שלא נמאס לי להיות לבד. הנה. אמרתי את זה. אמרתי שקשה לי, והשמיים לא נפלו. עדיין. הדמעות לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר... "א-בא", הוא מוציא אותי מהחלום. "לא אבא, אמא! אי-מא", אני מחייכת. "בוא חמוד, בוא נלך לפארק, שם ממילא יש רק אמהות עכשיו".
למה אני באה רק כשאני עצובה?? לנסיך הקטן שלי מלאה שנה לפני שבועיים... הנה משהו שכתבתי היום: ----- "א-בא" בכל פעם שהוא אומר את זה שרירי הבטן שלי מתכווצים בכאב עמום. אני מחייכת, "לא אבא, אמא". "אי-מא", אני חוזרת. הוא צוחק אליי. הוא עוד לא מדבר. הוא עוד לא שואל. אני עוד לא עונה, אבל אני מתאמנת: "אבא לא פה", אני אומרת בחצי חיוך – "איפה אבא?", "אבא במדינה אחרת, רחוקהההה רחוקההה, נכון? אבא לא פה! בוא לאמא. אי-מא, תגיד אמא?" אולי אם אגיד את זה מספיק פעמים עכשיו, זה יהיה קל יותר כשהוא יתחיל לשאול. אני משלה את עצמי. בימים האחרונים אני חושבת על זה בלי הפסקה. עד שכבר שכנעתי את עצמי שאני לא רוצה את זה, שאני לא בנויה לזה, שאני לא מתגעגעת, שזה לא מעניין אותי. אני אפילו לא יכולה לקרוא ל"זה" בשמו. משפחה. אבא. אמא. ילדים. מי אמר שלהיות שונה זה כל כך טוב? אה, נכון, אני. כל כך טוב שכנעתי את עצמי, כולם באמת האמינו לי. כולם חוץ מיעל, יעל יודעת שכואב לי מדי בכדי להודות בזה. היא יודעת שאני לא רוצה כי אני מפחדת, לא כי אני כל כך מאושרת לבד כמו שאני אומרת. את הלב השבור אי אפשר להדביק, כך למדתי בשנתיים האלה. דחפתי אותו מתחת לערימות הניירת המחכות לטיפול והמשכתי הלאה, מעמידה פנים ששכחתי מזה בכלל, ואני הרי כל כך טובה בהעמדות פנים. ביום ראשון היה יום האם, הנסיך הקטן ישן מכורבל בזרועותיי עד תשע וחצי לראשונה בחייו, והתעורר בחיוך שהאיר לי את הבוקר. "טה-טה-טה" "דה-דה-דה-דה" "בוא קטנצ'ו, תן לאמא נשיקה" הוא מתגלגל לעברי בפינוק, מניח ראש על הכתף, מושיט את השפתיים המצויירות לקבל נשיקה. כולו חמים מהשינה, העיניים הכחולות מנצנצות בשמש הבוקר המאירה מבעד לחרכי התריס. בא לי לאכול אותו, אני מועכת אותו בתוך החיבוק ומדביקה לו נשיקות רטובות על כל פיסת עור חשופה. אין דבר יותר מתוק מהריח שלו בבוקר, הוא מתגלגל מצחוק כשאני נושפת לו על הבטן. המיטה הזאת כל כך גדולה רק לשנינו. אני צריכה לקום לעבודות הבית. יום האם. לי אף אחד לא הגיש ארוחת בוקר למיטה. אף אחד לא הציע לעשות במקומי את הכביסה. אף אחד לא קנה לי פרחים. ברור לי היטב שאספר לו את האמת כולה. אני מודעת לאפשרות שהאמת הזו תגרום לו כאב ביום מן הימים, אם ביום שהוא ירצה לפגוש באבא שלו, או ביום שהוא יבין שהאחים שלו לא יודעים על קיומו, אבל בתוך הסיטואציה אני לא ממש יודעת להתחבר לרגשות שלי עצמי. מישהו שאל אותי השבוע, "את עדיין אוהבת אותו?" שתקתי. אבא שלו. האם הוא חושב עלינו לפעמים? האם זה מייסר אותו כמו שאותי? האם זה בכלל מעניין אותו? הרי שאצלי אי אפשר אחרת, לא הייתי יכולה לחיות בידיעה שיש לי ילד בעולם שאני לא מכירה, הייתי מייסרת את עצמי יומם וליל. בשיחה עם חברות שאלה אותי אחת, מה הייתי עושה לו היו אומרים לי היום שנפלה טעות בבית החולים והילד שלי נמצא במקום אחר. בלילה הברקים ברקו והרעמים החרידו את שנתי. הקשבתי לקולות נשימתו הקטנים והדמעות זלגו להן בשקט בדממה. אוי, כמה שאני רוצה עוד ילד. וכמה שאי אפשר. לו הייתי מגלה היום שילד שלי נמצא במקום אחר, לא הייתי מוצאת מנוחה עד שהיה איתי, ועם זאת לעולם לא הייתי מוותרת עליו, על המלאך כחול העיניים שהוא האושר של חיי. פתאום נשמע קול בכי בחשיכה, אני קופצת מהמיטה ומתייצבת ליד מיטתו. האורות המבליחים בחשיכה וקולות הרעם המתנפצים שהרעידו את הבית מפחידים אותו. אני מרימה ומחבקת אותו, הוא מחייך ומניח ראש על כתפי. אני משכיבה אותו לצידי במיטה, הוא מרים את החולצה שלי ותוך שניה נצמד, ובשנתו יונק. במשרד שלי יש מנהלת בדרגה בכירה, שגם היא אם יחידה (אוף, כמה שאני לא אוהבת לסווג את עצמי בקטגוריות האלה). היא מבוגרת ממני בהרבה שנים, למען האמת היא קרובה בגילה לאמא שלי, והבן שלה בן שמונה. יום אחד לפני כשבוע היא אמרה לי במסדרון בלי שום סיבה מיוחדת "את יודעת, זה נהיה יותר קשה ככל שהם גדלים... לו רק הייתי מנסה להיות עם מישהו כשהוא היה בן שנתיים-שלוש... את צריכה לחשוב על זה, את יודעת, זה לא קל לבד". כאילו שאני צריכה שיזכירו לי. כאילו שאני לא יודעת כמה קשה לי. כאילו שאני לא מתכחשת לזה, הרי אני לא אודה בזה בחיים. כאילו שלא נמאס לי להיות לבד. הנה. אמרתי את זה. אמרתי שקשה לי, והשמיים לא נפלו. עדיין. הדמעות לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר... "א-בא", הוא מוציא אותי מהחלום. "לא אבא, אמא! אי-מא", אני מחייכת. "בוא חמוד, בוא נלך לפארק, שם ממילא יש רק אמהות עכשיו".
