זוכרות אותי?

[פרח נובל2]

זוכרות אותי?

מלא זמן שלא כתבתי כאן וגם לא נכנסתי לפורום הרבה...

אני זקוקה לכם. היחס החם, ה-לא לבד והאכפתיות...

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ברוכה השבה.

תמיד יש כאן מקום למי שצריכה.

 

[hory0]

מוזמנת להישאר..

שולחת חיבוק חזק חזק!

רוצה לעדכן איפה את עכשיו? מה קורה איתך?

 

[שישמים אחרים]

זוכרות.

רוצה לספר מה איתך? מה עובר עלייך בינתיים? איפה את ממשיכה את הטיפול שאחרי האשפוז?

 

[פרח נובל2]

איזה מקסימות!!!

אז ככה...
אחרי האשפוז היה לי נורא נורא קשה למצוא מקום שיטפלו בי. אף אחד לא רצה לטפל בי, בגלל ההמלצות של הבית חולים. אמרו שאני מקרה קשה והאשפוז לא הצליח. יצאתי משם בהרגשה מאוד מאוד לא טובה.קיוויתי שמשהו בכל זאת ישתנה.
עד שמצאתי מקום, רק פרטי מקבלים אותי...
אמרתי שאני אנסה. עבדתי קשה באשפוז אז אני אמשיך לנסות. שבוע ראשון היה בסדר. מהשבוע השני כבר התחלתי לרדת במשקל. וזה כזה מתסקל אחרי האשפוז הזה! מיד הם שמו אותי בהשגחה של הורים בזמן הארוחות ואחרי. ואני משתגעת!!!!
הדיכאון גם לא משהו. כל שבועיים אני משנה מינונים ותרופות.
מה שכן הצלחתי זה לא להקיא ולא לפגוע בעצמי.
אחרי כמה שבועות כבר באמת שלא היה לי כוח לטפל בעצמי וללכת לטיפולים. אבל הכריחו אותי. ומאז אין לי כוח! אין לי כוח לפסיכולוגית למרות שהיא מדהימה, ולדיאטנית ופסיכיאטרית, אין לי כוח!!
המשכתי ללכת לטיפולים אבל השנאה העצמית רק התגברה והתגברה.
ושבוע שעבר התפוצצתי!!!!
לא יכלתי יותר!!!
חזרתי להקאות, לצימצומים, ולפגיעות העצמאיות ב-ג-ד-ו-ל!!!!!!!!!!!!!
וזה כזה מתסכל!
האשפוז היה לי קשה במיוחד! עד עכשיו שכנעתי את עצמי שהאשפוז היה שווה כי אני לא מקיאה ופוגעת...
הכל היה לסתם!!! כל הקושי, הכאב, הבכי, החודשים האלה, לפח!!!!!!!!!!
זה רק גורם לי לשנוא את עצמי יותר ויותר.
נמצאת בבלאגן, לא יודעת איך לצאת!! לא יודעת אן אני רוצה לצאת! לא יודעת כלום...
מרגישה המון רגשות בתוכי שקשה לי איתם.
רוצה מאוד לפרוק, אבל לא מצליחה! משהו עוצר אותי...
כואב לי!!!
ותקופת המבחנים לא עוזרת לי, ההפך, רק מכניסה אותי יותר לדיכאון.
כבר לא רואה טעם לחיים!!!
אני חושבת הרבה על לוותר, למות מהמחלה.
כמה אפשר???

סליחה שחפרתי...

 

[אלומת האור]

מתוקה

התגעגעתי אלייך, חשבתי עלייך. אני מצטערת שרע לך כל כך.

 

[פרח נובל2]

תודה רבה

איזה כיף שחושבים עלי!

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ואוו.

עצוב לי לקרוא שככה.
את יודעת, החזרה אחורה בהתנהגות זה לא הדבר הנורא.
הנורא הוא לחזור אחורה בייאוש ובחוסר אמונה שאפשר אחרת,
שכדאי אחרת.
חוסר המוטיבציה הוא מה שיכול להרוג אותך.

מה אומרים האנשים סביבך? מה אומרים לך בטיפול הנוכחי?

 

[פרח נובל2]

אז ככה...

האנשים סביבי הם מאוד תומכים. לא מבינים בכלל אבל תומכים.
המשפחה מאוד נלחצת שחזרתי אחורה, גם המטפלים.
הפסיכולוגית אומרת לי תמיד שאם אין לי מוטיבציה, אין לי בשביל מה להמשיך טיפול...
בינתיים היא מנסה לשכנע אותי להמשיך, למה זה לא טוב, הסיכונים וכ'ו.
הטראומה שעברתי לא עוזרת בכלל...רק גורמת לדברים להיות הרבה יותר נוראיים..
כ"כ קשה...

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ואת חושבת על ה"סיכונים וכו'"?

 

[פרח נובל2]

כן, מנסה...

אבל בימים האחרונים אני הרבה יותר טוב