מנסה לחשוב איך להתחיל....
אני אנסה לתאר את מה שהולך בקשר המוזר שיש לי עכשיו. לפני הקשר הזה הייתי בזוגיות יותר משבע שנים, בהן תמיד הייתי עם הפיברו אבל אובחנתי רק באמצע שלהן.
אני כבר נראה לי שחצי שנה בסוג של קשר עם הבחור. מכיוון שאני מאוד אוהבת לדבר על עצמי, ומכיוון שהיינו קצת שתויים מתי שנפגשנו, סיפרתי לו דיי מיד על התסמונת. יש לי גם בלוג שבו יש לפחות רשומה אחת שבה אני מתייחסת לחוויה שלי כסובלת מפיברו, ואני יודעת שהוא קרא את הבלוג שלי בערך יום אחרי שנפגשנו.
המצב שלי נחשב לקל עד ביינוני, עם סוג של התדרדרות גופנית מסויימת בחודשיים האחרונים (למרות שנרשמת מגמת שיפור מתונה בשבוע האחרון
).
הבחור מגיב לתסמונת בהומור. הוא קורא לה פימו-אלרגיה, וכל פעם שכואב לי ואני מתלוננת הוא עונה משהו בסגנון "אבל לא אמרנו שאסור לך להתקרב לפימו, את הרי אלרגית.".
יש בינינו הבנה שבה אם כואב לאחד מאיתנו, לא משנה מאיזו סיבה, כשאנחנו ביחד, עוצרים הכל ודואגים שיהיה הכי נוח שאפשר. גם אם זה אומר שעכשיו אני לא עושה שום דבר, בקושי זזה מהמיטה, כי כואב או תשוש לי עכשיו.
אני לא מרגישה צורך להתנצל. זאת אני. כואב לי, לא נוח לי, תשוש ועייף לי. מצד שני, אף אחד לא מושלם. הבעיות שלי הן כאלה, והבעיות שלו הן אחרות. אני לא מצפה ממנו שיתנצל בכל פעם שדברים מהבעיות שלו צצים (וכמו שאני פתוחה לגבי הבעיות שלי כך גם הוא לגבי הבעיות שלו), כי אני יודעת עליהן ומקבלת שהן חלק ממנו. אני גם לא בחרדה תמידית, כי אני לא רק התסמונת, ולכן אם הוא ירצה לסיים את הקשר איתי, כנראה שזה לא יהיה רק בגללה (בדיוק כמו העובדה שהוא רצה בהמשך קשר איתי למרות שהוא ידע על התסמונת).
אני מקווה שהייתי קוהרנטית מספיק, פשוט אין לי כוח לחזור ולקרוא את מה שכתבתי בשביל הגהה וניסוח מחדש. אם יש לך שאלות ספציפיות, אשמח לענות.
נועה.
