זוגיות נשברת
שלום לכולם
כמו כל אחד שנתקל בחיכוכים בזוגיות גם אני חיפשתי תמיד את הדרך המהירה לצאת ולברוח.
עד לפניי שש שנים בערך כשמצאתי את אישתי.
איתה, יחד עם כל הקשיים ידעתי שנוכל להתמודד ולהתפתח לעבר זוגיות מדהימה.
עברנו לחיות יחד מיד והתחתנו כעבור 3 שנים.
אישתי צעירה ממני ב-6 שנים ואני בן 32. חיווינו אהבה מהחלומות מלאה בפרגון, קבלה והרפתקאות מטורפות.
אך לכל מטבע יש צד נוסף. כשהכרתי אותה היא הייתה ממש ילדה - אימפולסיבית ונוטה להתקפי זעם עם טרוף.
אפילו היו כמה דברים שנשברו בבית בעקבות ימי מחזור או עייפות.
אם השנים היא נרגע ובשנתיים האחרונות פרצי הזעם פחתו וכמעט נעלמו. עד לפניי חודשיים.
לפתע אני חיי את הימים ההם שוב.
בשיחות שאנו מנהלים על ההתנהגות ובעיקר על אובדן העשתונות ישנה הסכמה שחסרה סובלנות מצידה ושההתמכרות לזעם היא מחלה שהורסת אותנו.
לאחר שיחה כזו מתרחשת רגיעה ואנו מנסים להתקרב וברגע שיש מעט קרבה מתרחשת שוב התפרצות.
ישבנו, לא פעם, להבין למה זה קורה.
האם המעשים שלי רלוונטיים? ובגלל שראיתי שלפעמים זה קורה אפילו על תנועת יד או על חוסר פרגון
הבנו יחד שהיא מגזימה ושבמידה וישנה בעיה איתי תמיד אפשר לדבר על דברים שמפריעים בנועם.
כל פעם מחדש אני צופה כיצד הכעס מציף אותה ברגע, כיצד היא נאטמת ומתחילה לרוק כל דבר שעובר לה בראש, גם אם הוא רחוק מהמציאות.
כיצד היא מייסרת את עצמה - בכל פעם אני מתמלא הפתעה וכאב.
כשעובר מעט זמן היא חוזרת לעצמה וניתן לדבר ולהבהיר כמה הדברים חסרי משמעות
וכמה היה יותר קל היה לסגור את זה בלי הפנים האדומות והחרשות הנלוות להתקף.
באופן כללי אני היוזם בזוגיות. אני רגיל לתפוס אחריות ודואג שדברים יקרו.
ונכון שאני מכיר את הבעיה ויודע לא להתרגש ממנה - אך זה גם הפחד הגדול שלי - להיות אדיש אליה - לאישתי.
אילו זוגיות היא זו שאני מקבל את מצבה ולכן לא נותן חשיבות להתנהגותה מראש?
שאני מסנן באופן טבעי את דבריה כי סובלת מהבעיה הזו?
אביה של אישתי סבל מאותה בעיה והוא גם גידל אותה.
היו לנו שיחות רבות על ההשפעות שהתקפים כאלו מבאים על זוגיות ומשפחה.
אנחנו רוצים להביא ילדים
אבל כרגע אני מרגיש שאני לא מסוגל בתנאים האלו
ורוצה בפעם הראשונה בזוגיות הזו
לברוח
תודה על האוזן הקשבת
שלום לכולם
כמו כל אחד שנתקל בחיכוכים בזוגיות גם אני חיפשתי תמיד את הדרך המהירה לצאת ולברוח.
עד לפניי שש שנים בערך כשמצאתי את אישתי.
איתה, יחד עם כל הקשיים ידעתי שנוכל להתמודד ולהתפתח לעבר זוגיות מדהימה.
עברנו לחיות יחד מיד והתחתנו כעבור 3 שנים.
אישתי צעירה ממני ב-6 שנים ואני בן 32. חיווינו אהבה מהחלומות מלאה בפרגון, קבלה והרפתקאות מטורפות.
אך לכל מטבע יש צד נוסף. כשהכרתי אותה היא הייתה ממש ילדה - אימפולסיבית ונוטה להתקפי זעם עם טרוף.
אפילו היו כמה דברים שנשברו בבית בעקבות ימי מחזור או עייפות.
אם השנים היא נרגע ובשנתיים האחרונות פרצי הזעם פחתו וכמעט נעלמו. עד לפניי חודשיים.
לפתע אני חיי את הימים ההם שוב.
בשיחות שאנו מנהלים על ההתנהגות ובעיקר על אובדן העשתונות ישנה הסכמה שחסרה סובלנות מצידה ושההתמכרות לזעם היא מחלה שהורסת אותנו.
לאחר שיחה כזו מתרחשת רגיעה ואנו מנסים להתקרב וברגע שיש מעט קרבה מתרחשת שוב התפרצות.
ישבנו, לא פעם, להבין למה זה קורה.
האם המעשים שלי רלוונטיים? ובגלל שראיתי שלפעמים זה קורה אפילו על תנועת יד או על חוסר פרגון
הבנו יחד שהיא מגזימה ושבמידה וישנה בעיה איתי תמיד אפשר לדבר על דברים שמפריעים בנועם.
כל פעם מחדש אני צופה כיצד הכעס מציף אותה ברגע, כיצד היא נאטמת ומתחילה לרוק כל דבר שעובר לה בראש, גם אם הוא רחוק מהמציאות.
כיצד היא מייסרת את עצמה - בכל פעם אני מתמלא הפתעה וכאב.
כשעובר מעט זמן היא חוזרת לעצמה וניתן לדבר ולהבהיר כמה הדברים חסרי משמעות
וכמה היה יותר קל היה לסגור את זה בלי הפנים האדומות והחרשות הנלוות להתקף.
באופן כללי אני היוזם בזוגיות. אני רגיל לתפוס אחריות ודואג שדברים יקרו.
ונכון שאני מכיר את הבעיה ויודע לא להתרגש ממנה - אך זה גם הפחד הגדול שלי - להיות אדיש אליה - לאישתי.
אילו זוגיות היא זו שאני מקבל את מצבה ולכן לא נותן חשיבות להתנהגותה מראש?
שאני מסנן באופן טבעי את דבריה כי סובלת מהבעיה הזו?
אביה של אישתי סבל מאותה בעיה והוא גם גידל אותה.
היו לנו שיחות רבות על ההשפעות שהתקפים כאלו מבאים על זוגיות ומשפחה.
אנחנו רוצים להביא ילדים
אבל כרגע אני מרגיש שאני לא מסוגל בתנאים האלו
ורוצה בפעם הראשונה בזוגיות הזו
לברוח
תודה על האוזן הקשבת
