זוגיות לא טובה
שלום לכולם. מקווה שאני במקום הנכון.
הרגשתי שאני חייבת לפרוק.
אני ובעלי נשואים קצת יותר משנה ויש לנו תינוק מתוק בן חצי שנה.
לבעלי יש הרבה תכונות טובות, הוא מפגין אהבה והוא מקשיב והוא אבא מאוד טוב, אבל התכונות השליליות שלו קיצונית בעיניי.
הוא אימפולסיבי, ביקורתי, קנאי, מתעצבן מהר וצועק. יחד עם זאת מה שהשאיר אותי לצדו עד עכשיו
זו היכולת שלו להרגע מהר ולבקש סליחה כשצריך, ולפעמים גם כשלא צריך
אף פעם לא הבנו אחד את השני לגמרי אבל תמיד היינו מתפייסים ומסתדרים, למרות שיכלנו לריב 15 פעם ביומיים ורוב הזמו על שטויות איכשהו זה תמיד הסתדר והכל חזר למצב של סקס, חיבה וכו'..
עם הזמן הריבים החמירו ואיתם גם התגובות שלנו, המילים שלנו. הכל נהיה קיצוני ואני מרגישה שאבד הכבוד.
בכל ריב, אבל ממש בכל ריב מוזכרים גירושים. לפעמים מהצד שלו ולפעמים משלי.
כשאנחנו רבים אנחנו אומרים אחד לשני דברים נוראיים, אבל בעיקר הוא.
משפטים כמו "אני מצטער/ת שהתחתנתי" או "את/ה עושה אותי אומלל/ה" או "אנחנו צריכים להתגרש זה לא ילך בינינו" הפכו למשפטים שגרתיים בבית. ואחרי כל ריב כזה איכשהו מגיעים למצב שהוא אומר שהוא לא התכוון ושהוא אוהב אותנו ובחיים לא יעזוב. ואחרי כל ריב כזה ממשיכים הלאה אבל המועקה נשארת. אולי אצלי יותר מאשר אצלו.
זה לא שאני מושלמת. אני לא מאשימה רק אותו. לי יש הרבה תכונות שאני לא יודעת איך הוא סובל אבל בסופו של דבר מה זה משנה מי אשם..
היום רבנו בגלל שהוא רצה לעשות משהו לתינוק בדרך שלו ואני העדפתי לעשות בדרך אחרת כדי שלא יבכה.
בהתחלה ביקשתי שיתן לי לעשות בדרך שלי אך הוא לא רצה אז לקחתי את התינוק כדי שלא יבכה והלכתי לעשות בדרך שלי. בעקבות זה בעלי התחיל לצעוק שקשה לו איתי ושאני מעייפת אותו ולמה אני מתערבת לו כשהוא עושה
משהו בדרך שלו. איכשהו זה התדרדר שוב ל"גירושים". הפעם מצדו.
זה היה בצהריים, מאז הוא לא נגע בתינוק בטענה שאם אני מחליטה לבד אז שאני אטפל לבד.
מאז הצהריים לא דיברנו. אני בחדר והוא בסלון.
שלום לכולם. מקווה שאני במקום הנכון.
הרגשתי שאני חייבת לפרוק.
אני ובעלי נשואים קצת יותר משנה ויש לנו תינוק מתוק בן חצי שנה.
לבעלי יש הרבה תכונות טובות, הוא מפגין אהבה והוא מקשיב והוא אבא מאוד טוב, אבל התכונות השליליות שלו קיצונית בעיניי.
הוא אימפולסיבי, ביקורתי, קנאי, מתעצבן מהר וצועק. יחד עם זאת מה שהשאיר אותי לצדו עד עכשיו
זו היכולת שלו להרגע מהר ולבקש סליחה כשצריך, ולפעמים גם כשלא צריך
אף פעם לא הבנו אחד את השני לגמרי אבל תמיד היינו מתפייסים ומסתדרים, למרות שיכלנו לריב 15 פעם ביומיים ורוב הזמו על שטויות איכשהו זה תמיד הסתדר והכל חזר למצב של סקס, חיבה וכו'..
עם הזמן הריבים החמירו ואיתם גם התגובות שלנו, המילים שלנו. הכל נהיה קיצוני ואני מרגישה שאבד הכבוד.
בכל ריב, אבל ממש בכל ריב מוזכרים גירושים. לפעמים מהצד שלו ולפעמים משלי.
כשאנחנו רבים אנחנו אומרים אחד לשני דברים נוראיים, אבל בעיקר הוא.
משפטים כמו "אני מצטער/ת שהתחתנתי" או "את/ה עושה אותי אומלל/ה" או "אנחנו צריכים להתגרש זה לא ילך בינינו" הפכו למשפטים שגרתיים בבית. ואחרי כל ריב כזה איכשהו מגיעים למצב שהוא אומר שהוא לא התכוון ושהוא אוהב אותנו ובחיים לא יעזוב. ואחרי כל ריב כזה ממשיכים הלאה אבל המועקה נשארת. אולי אצלי יותר מאשר אצלו.
זה לא שאני מושלמת. אני לא מאשימה רק אותו. לי יש הרבה תכונות שאני לא יודעת איך הוא סובל אבל בסופו של דבר מה זה משנה מי אשם..
היום רבנו בגלל שהוא רצה לעשות משהו לתינוק בדרך שלו ואני העדפתי לעשות בדרך אחרת כדי שלא יבכה.
בהתחלה ביקשתי שיתן לי לעשות בדרך שלי אך הוא לא רצה אז לקחתי את התינוק כדי שלא יבכה והלכתי לעשות בדרך שלי. בעקבות זה בעלי התחיל לצעוק שקשה לו איתי ושאני מעייפת אותו ולמה אני מתערבת לו כשהוא עושה
משהו בדרך שלו. איכשהו זה התדרדר שוב ל"גירושים". הפעם מצדו.
זה היה בצהריים, מאז הוא לא נגע בתינוק בטענה שאם אני מחליטה לבד אז שאני אטפל לבד.
מאז הצהריים לא דיברנו. אני בחדר והוא בסלון.
