זוגיות זה שם המשחק
שלום לכולם. רציתי לספר לכם סיפור קצר (נקווה שיצא קצר לפחות) ולשמוע את דעתכם בעניין, ואם יש למישהו יש סיפור דומה אשמח לשמוע גם כן. לפני כ-7 חודשים נפרדתי מחברי הטוב ביותר בארבע השנים האחרונות לטובת מישהו אחר. אני בת 21 והוא בן 24. בתחילת דרכנו הייתה אהבה גדולה מאוד. פינקנו אחד את השני, "עשינו אהבה" אחד עם השני, היינו החברים הכי טובים שיכולים להיות. שנתיים אל תוך הקשר, הכרתי מישהו שגרם ללב שלי לדפוק כמו שלא דפק מזמן. ההתרגשות הזו כשהוא היה לידי, לא הורגשה בגופי הרבה זמן. רציתי אותו. והוא אותי. אך לא קרה כלום. אני? שאבגוד? בשום אופן לא. אז עזבתי אותו. ליום אחד. כי ההוא החליט שהוא לא רוצה, ואני הרגשתי שעשיתי את טעות חיי. וכך עברו להם הימים, וההוא נשכח (אבל לא לגמרי. תמיד חשבתי לעצמי "מה היה אם..." והוא לעולם לא עזב לגמרי את מחשבותיי וחלומותי). עברו ימים, וההתאהבות הזו כלפי בחורים אחרים לא עזבה אותי. מצאתי את עצמי חווה את אותה התאהבות שלא בחבר, שוב ושוב. עד שהוא הגיע. הבחור שבגללו עזבתי שוב לפני 7 חודשים. הוא היה מדהים, חמוד, הבטיח לי עולמות. ואני האמנתי. אז עזבתי. עזבתי בחור מצויין, שרק פינק אותי והשקיע בי, ודאג לי, ובאמת באמת באמת אהב אותי. זה בחור שלא היה בוגד, שלא היה משקר, ושהיה תמיד שם אותי מקום ראשון. ממש מניאקית אני, לא? אבל אולי לא? האם ההתאהבות הרגעית הזו שווה את ההתנפצות של מערכת היחסים ארוכת השנים הזו? האם לוותר על אהבה ממשית רק כדי להיות עם בן-זוג תומך ואוהב כ"כ? הרי זה כל מה שבחורה רוצה - בחור טוב, שהיא תהיה מקום ראשון בשבילו. אז למה עשיתי לו את זה? למה גרמתי לו לסבל כזה? וכמובן מסתבר שהבחור שהבטיח עולמות לא קיים אותם... אז תסבירו לי כי אני כבר לא יודעת. מה זו אהבה?
שלום לכולם. רציתי לספר לכם סיפור קצר (נקווה שיצא קצר לפחות) ולשמוע את דעתכם בעניין, ואם יש למישהו יש סיפור דומה אשמח לשמוע גם כן. לפני כ-7 חודשים נפרדתי מחברי הטוב ביותר בארבע השנים האחרונות לטובת מישהו אחר. אני בת 21 והוא בן 24. בתחילת דרכנו הייתה אהבה גדולה מאוד. פינקנו אחד את השני, "עשינו אהבה" אחד עם השני, היינו החברים הכי טובים שיכולים להיות. שנתיים אל תוך הקשר, הכרתי מישהו שגרם ללב שלי לדפוק כמו שלא דפק מזמן. ההתרגשות הזו כשהוא היה לידי, לא הורגשה בגופי הרבה זמן. רציתי אותו. והוא אותי. אך לא קרה כלום. אני? שאבגוד? בשום אופן לא. אז עזבתי אותו. ליום אחד. כי ההוא החליט שהוא לא רוצה, ואני הרגשתי שעשיתי את טעות חיי. וכך עברו להם הימים, וההוא נשכח (אבל לא לגמרי. תמיד חשבתי לעצמי "מה היה אם..." והוא לעולם לא עזב לגמרי את מחשבותיי וחלומותי). עברו ימים, וההתאהבות הזו כלפי בחורים אחרים לא עזבה אותי. מצאתי את עצמי חווה את אותה התאהבות שלא בחבר, שוב ושוב. עד שהוא הגיע. הבחור שבגללו עזבתי שוב לפני 7 חודשים. הוא היה מדהים, חמוד, הבטיח לי עולמות. ואני האמנתי. אז עזבתי. עזבתי בחור מצויין, שרק פינק אותי והשקיע בי, ודאג לי, ובאמת באמת באמת אהב אותי. זה בחור שלא היה בוגד, שלא היה משקר, ושהיה תמיד שם אותי מקום ראשון. ממש מניאקית אני, לא? אבל אולי לא? האם ההתאהבות הרגעית הזו שווה את ההתנפצות של מערכת היחסים ארוכת השנים הזו? האם לוותר על אהבה ממשית רק כדי להיות עם בן-זוג תומך ואוהב כ"כ? הרי זה כל מה שבחורה רוצה - בחור טוב, שהיא תהיה מקום ראשון בשבילו. אז למה עשיתי לו את זה? למה גרמתי לו לסבל כזה? וכמובן מסתבר שהבחור שהבטיח עולמות לא קיים אותם... אז תסבירו לי כי אני כבר לא יודעת. מה זו אהבה?
