זוגיות ומחוייבות
בוקר טוב לכולם,
החלטתי לכתוב כאן בשעת לחץ ופאניקה. כנראה זה מקום המפלט שלי.
אז ככה.
אני בת 29, הספקתי כבר להתגרש לפני שנתיים ממערכת נישואים שעלתה על שרטון, ולמזלי ללא ילדים.
ההבניה החברתית אומרת שכל אישה צריכה להתחתן עד גיל מסויים, ולהביא ילדים, וכל הסיפור הנלווה לזה.
יש לי בנזוג, אוטוטו שנה, והוא איך להגיד במילים עדינות, יש לו פחד ממחוייבות, שבא והולך. הוא לא פריק של רגשות, מאוד אנליטי, מחושב וקר. מנהל את כל הזוגיות הזו על בסיס שיקולי התאמה גרידא. לאחרונה, ואחרי לא מעט שיחות שניהלנו, הסברתי לו את המהות והחשיבות של רגש עבורי, והוא החל להיפתח ולהביע רגש. כרגע אנחנו במצב טוב.
אממה, המשפחה שלי נורא לוחצת, כל הזמן אומרים לי, נו מה עם להתקדם, אנחנו רוצים לראות שאת לא נתקעת, ושאת לא שוקעת איתו, וכל שאר פניני החוכמה שהורים יודעים להגיד. זה ממשיך עם הסביבה שמבלבלת הרבה מאוד במוח, ואני מרגישה שאני נתקפת בחרדה ובפאניקה.
אין ספק, שהנישואים השאירו בי צלקת, והרגשה רעה, משהו שאני מתמודדת איתו יום ביומו. אבל הלחץ שמפעילים עלי, מועבר ישירות לבנזוגי.
אנחנו לא גרים יחד, ולמען האמת, דיי נוח לי שיש לי דירה משלי לחזור אליה.
לא אשקר שכן הייתי רוצה לבחון את הזוגיות שלנו תחת המיקרוסקופ.
אבל באותה הנשימה הייתי רוצה שזה יבוא ממנו, כי מה לעשות, אני זו שדוחפת כל הזמן קדימה אבל במתינות, כדי לא לגרום לו לפאניקה שגורמים לי.
אחרי שיחה שהיתה לנו שוב אתמול, ביררתי את כוונותיו כלפיי, והוא אמר שהוא לא מוותר עליי, אבל כרגע הוא לא חושב על חתונה וילדים, כרגע הוא לא שם, אבל זה משהו שהוא שואף אליו ואף רוצה, נאמר בעוד שנתיים שלוש לערך.
והנה שוב עולה התהייה והדילמה, האם שווה לחכות כ"כ זמן, שכן הסוף לא ידוע, והרי אני לא נהיית צעירה מיום ליום, והרי כולם לוחצים, ודוחקים אותי לפינה.
מיואשת, בפאניקה, ובעיקר בהיסטריה.
איך מתמודדים?
בוקר טוב לכולם,
החלטתי לכתוב כאן בשעת לחץ ופאניקה. כנראה זה מקום המפלט שלי.
אז ככה.
אני בת 29, הספקתי כבר להתגרש לפני שנתיים ממערכת נישואים שעלתה על שרטון, ולמזלי ללא ילדים.
ההבניה החברתית אומרת שכל אישה צריכה להתחתן עד גיל מסויים, ולהביא ילדים, וכל הסיפור הנלווה לזה.
יש לי בנזוג, אוטוטו שנה, והוא איך להגיד במילים עדינות, יש לו פחד ממחוייבות, שבא והולך. הוא לא פריק של רגשות, מאוד אנליטי, מחושב וקר. מנהל את כל הזוגיות הזו על בסיס שיקולי התאמה גרידא. לאחרונה, ואחרי לא מעט שיחות שניהלנו, הסברתי לו את המהות והחשיבות של רגש עבורי, והוא החל להיפתח ולהביע רגש. כרגע אנחנו במצב טוב.
אממה, המשפחה שלי נורא לוחצת, כל הזמן אומרים לי, נו מה עם להתקדם, אנחנו רוצים לראות שאת לא נתקעת, ושאת לא שוקעת איתו, וכל שאר פניני החוכמה שהורים יודעים להגיד. זה ממשיך עם הסביבה שמבלבלת הרבה מאוד במוח, ואני מרגישה שאני נתקפת בחרדה ובפאניקה.
אין ספק, שהנישואים השאירו בי צלקת, והרגשה רעה, משהו שאני מתמודדת איתו יום ביומו. אבל הלחץ שמפעילים עלי, מועבר ישירות לבנזוגי.
אנחנו לא גרים יחד, ולמען האמת, דיי נוח לי שיש לי דירה משלי לחזור אליה.
לא אשקר שכן הייתי רוצה לבחון את הזוגיות שלנו תחת המיקרוסקופ.
אבל באותה הנשימה הייתי רוצה שזה יבוא ממנו, כי מה לעשות, אני זו שדוחפת כל הזמן קדימה אבל במתינות, כדי לא לגרום לו לפאניקה שגורמים לי.
אחרי שיחה שהיתה לנו שוב אתמול, ביררתי את כוונותיו כלפיי, והוא אמר שהוא לא מוותר עליי, אבל כרגע הוא לא חושב על חתונה וילדים, כרגע הוא לא שם, אבל זה משהו שהוא שואף אליו ואף רוצה, נאמר בעוד שנתיים שלוש לערך.
והנה שוב עולה התהייה והדילמה, האם שווה לחכות כ"כ זמן, שכן הסוף לא ידוע, והרי אני לא נהיית צעירה מיום ליום, והרי כולם לוחצים, ודוחקים אותי לפינה.
מיואשת, בפאניקה, ובעיקר בהיסטריה.
איך מתמודדים?
