זוגיות וחרדת נטישה

זוגיות וחרדת נטישה

בימים האחרונים, עולים ומציפים אותי רגשות עבר...ואני נזכרת באקסים החשובים שהיו חיי. ומאוד ברור לי שסיבת הפרדה מהם היתה חרדת הנטישה שלי. הקשר מובהק ל"בריחתו" של אבי למלחמת יום הכיפורים ואי חזרתו. לך תעדכן ילדה בת פחות משנתיים שאתה מת.. בהמשך, בשלבים יותר בוגרים, גיל 9, איבדתי את הסבא האהוב עליי, ואז הגיע בגיל 12 תור חברת ילדות שלי לההרג בתאונה...אני אקצר את הסאגה ואת סיפורי המתים שבדרך, עד אמא שלי שהאובדן שלך היה הקשה והטראומתי מכולם. כן, כבר הייתי בטיפול בכדיי להתמודד עם משמעות האובדן. ושוב, כל פעם שאני נכנסת לקשר משמעותי, החרדה הזו שהוא ינטוש אותי, היא זו שהורסת לי הכל. בסיטואציות שהחרדה הזו גואה לה, אין לי שום דרך לשלוט במוח ובמה שיוצא ממנו. אני משפריצה כאב וכעס מטופשים וחסרי כל היגיון, וואלה, למה לאדם, מקסים ככל שיהיה לרצות להתמודד עם זה? מה עושים עם החרדה המטופשת הזו,שמביאה את עצמה להגשמה. אני נשארת לבד. איך מעיפים אותה קיבינימט, ומאפשרים את הכניסה לחיי?
 
היי לימון... ../images/Emo24.gif

שוב ושוב חוזרים ומטפלים בענין עצמו. שהרי ברור שאם יש משהו שעדיין כל כך מפריע, הרי שהדברים אולי לא לא טופלו ועובדו כהלכה, או עד סופם. חרדת נטישה יש כמעט לכולם ברמה כזו או אחרת, וברור שמי שחווה אובדנים שנחשבים לצורך הענין נטישות - ובעיקר בגילאים צעירים כל כך - קשה הרבה יותר. אבל, אפשר בהחלט לצמצם את התחושות ע"י טיפול נכון. יכולה לספר לך שגם אצלי בעבר היתה חרדת נטישה ברמה גבוהה מאוד, לאחר שאבי "נטש" אותי בגיל 5 ואמי "נטשה" בגיל 15, וכמובן שהיו עוד כמה בדרך... ההרגשה הנוראית ליוותה אותי כמעט כל שנות חיי, דרך גידול ילדי ועד לפני שנים מספר. לא אומר שנפטרתי ממנה לחלוטין, אבל היא ירדה ברמתה ובעוצמתה לרמה כזו שניתן בהחלט לחיות איתה בשלום... וזאת רק כשהמעגל עם האובדן נסגר וכשלמדתי לקבל את הדברים ממקום אמיתי ופנימי. כשמשלימים עם הדברים מנקודת מבט אמיתית, וישנה שלמות בעיבוד הדברים, ניתן לשחרר את דפוסי ההתנהגות שאינם משרתים אותך עוד, ולשנות. ובמקרה זה, לקיים מערכות יחסים ממקום אחר. בנוסף למדתי וקיבלתי את העובדה שיש דברים שלא ניתן לשנות לגמרי... כיום סף החרדה מנטישה ירד לרמה סבירה וסבילה לגמרי, שכמעט אינה שונה מאחרים שלא חוו את אותן חוויות ילדות שאני חוויתי. חווית אובדנים רבים וקשים ואין שום סיבה שתמשיכי לחיות עם הקושי והכאב, מגיע לך לחיות אחרת... ולכן, שובי וטפלי בענין כך שתוכלי לצמצם את רמת החרדה וכמובן בעקבותיה גם קשרייך ומערכות היחסים יקבלו פנים אחרות. בדקי עם עצמך איפה את עדיין צריכה לעבוד ועשי זאת, אל תוותרי לעצמך.
 
היי לימונית

מסכימה עם מה שאיחוד אמרה, ומציעה גם כיוון נוסף לעבודה: חיזוק התפיסה העצמית שלך כאינדיבידואל, כזו שזוגיות רק תוסיף לה, אך לא תהיה תלויה בה.
 
למעלה