זה שינה אותי

[sanest]

זה שינה אותי

גורם לי להיות מרושעת לפעמים. מתעצבנת על אנשים בלי סיבה.
וגם פה בפורום, כבר לא מגיבה ומנסה לעודד אחרים. למה? אולי אני נהייתי אגואיסטית, אולי נגמר לי הרצון להיטיב לאחרים.
דווקא חשבתי שחזרתי לעצמי, אני מכירה את עצמי זה לא האופי שלי.

פעם הדיאטנית שלי באשפוז אמרה לי שבנות עם הפרעת אכילה נהיות לפעמים רעות לאנשים אחרים ומרוכזות בעצמן, ושהיא גאה בי שלא נהייתי כזאת.
נו? אז עכשיו זה הגיע?
כמה שזה אידיוטי.

 

[אלומת האור]

את לא רעה לאחרים

אני מסכימה עם האמירה שאנשים עם הפרעות אכילה בדרך כלל מאוד מרוכזים לעצמם, אבל זה לא הופך אותנו לרעים. אנחנו לא נגד אחרים, אנחנו בעד עצמנו, ולפעמים זה יוצא ככה. אל תהיי קשה עם עצמך, זה לא יקדם אותך לשום מקום.

 

[חלומותשל אחרים]

אהבתי את הכותרת שלך

את ההפרדה של "זה" ממך. זו הפרדה בחשוב לזכור.

אני יודעת להעיד על עצמי שככל שאני יותר סימפטומטית אני יותר עצבנית.
הסיבות לזה ברורות- אם לגוף שלך ולמוח שלך יש פחות אוכל, אז דברים משתנים..
אם מוסיפים לזה את הדיכאון שבא עם זה (אצלי לפחות) אז אפשר להבין גם את החוסר כוח/חשק/עצבים לעודד אחרים.
אל תאשימי את עצמך, פשוט תיהי מודעת לעניין הזה ותנסי לרסן כמה שיותר.

 

[hory0]

ואולי..

לפעמים הכאב הזה בפנים שצורב ושורף וחונק, הוא כל כך גדול, שאין אפשרות להתעלם ממנו ולהתייחס לאחרים? אולי מותר לך להרגיש את מה שאת חווה, להשתדל להבין, להילחם, להרגיש ולהתמודד, עד שיהיה יותר רגוע ויהיה בך יותר שקט נפשי שיאפשר להכיל גם אחרים?
אני חושבת שלפעמים אין לנו ברירה..שהכל כל כך גדול שאנו פשוט לא מסוגלים להתפנות מהכאב שלנו לכמה רגעים, בשביל אחרים.. וזה בסדר. וזה מובן. וזה אנושי כל כך. בבקשה אל תלקי את עצמך על כך..

אני לא מאמינה שנגמר לך הרצון להייטיב לאחרים, אלא שכרגע כל הכוחות שלך מתמקדים בהתמודדות שלך, ולא נשאר בך כוח גם עבור אחרים..וזה בסדר. כי להייטיב לעצמך זה הדבר הכי בסיסי, כדי שתוכלי להיות את, כמו שאת רוצה, עם אופי של רצון להייטיב לאחרים.. הרי אם לא תהיי את, אם לא תטיבי לעצמך מה יישאר ממך?

ודעי לך שבעיניי דווקא זה שאת מודעת לקושי כרגע להיות שם עבור אחרים, ודווקא זה שזה מפריע לך כל כך, מראה עד כמה לא השתנית מבפנים. אפילו לא מעט.

שולחת לך חיבוק חזק, חזק ומקווה שתוכלי להתנהג לעצמך במעט יותר רוך, קבלה ואהבה כמו שכל כך מגיע לך!!

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני לא יודעת אם מופרעות אכילה נהיות רעות,

אבל הן בהחלט לא בעלות אותן יכולות חברתיות ואנושיות שיש להן כשהן בריאות. החולי מקטין את היכולת לספוג אחרים, הופך את הכל לרגיש יותר, ואותנו למלאות קוצים, מסוגרות מאחורי חומות. קשה מאוד לנהל מערכות יחסים בריאות ומלאות כשאתה לכוד מאחורי חומה...

כאן בפורום זה בסדר גמור לא לקחת תמיד את הצד שמגיב ומסייע לאחרות. זו לא התנהגות פוגענית, רק התנהגות עם פחות כוחות לעזור.
בחיים האמיתיים שלך, אני מניחה שיש לזה כל מיני מחירים חברתיים,
אחד מהם הוא באמת מה שאת מתארת- העצבנות, הפתיל הקצר.
את יכולה לראות את זה ולנסות לשפר, אבל את לא באמת יכולה להיות במיטבך לאחרים כל עוד את לא טובה לעצמך....

 

[sanest]

הבעיה היא

שדווקא עכשיו, אני בתקופה יותר טובה מבחינה פיזית ונפשית ממה שהייתי שנים. ודווקא עכשיו זה הגיע. עד עכשיו אני לא זוכרת שהייתי כזאת. אפילו כשהייתי הכי אומללה, כשהייתי מאושפזת, כשירדתי במשקל, כששלחו אותי לבי"ח פסיכיאטרי, כשרציתי למות... אף פעם לא הייתי כזאת.
וגם עכשיו. רק בשבוע- שבועיים האחרונים.
אולי רק עכשיו אני בעצם מגלה את האופי האמיתי שלי?
ואולי אני מסוג האנשים ששוכחים את כולם כשהם מרגישים קצת יותר טוב?

 

[אלומת האור]

לדעתי, עצם זה שאת שואלת את השאלות הללו

מראה שאת לא 'כזאת' ושזה לא האופי ה'אמיתי' שלך. מי שבאמת כזה, לא אכפת לו מאחרים, לא אכפת לו לשכוח אחרים כשהוא מרגיש יותר טוב.

 

[sanest]

.

המון תודה, מקווה שאת באמת צודקת. בכל מקרה הצלחת לעזור לי ממש, את מקסימה

ותודה גם לכל השאר!

 

[אלומת האור]

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אולי זה

כל מיני צדדים שהשתקת שנים, שנים שבהם שמת את עצמך במקום אחרון, ואת כל שאר העולם- מה חושבים, מה הם רוצים, מה הם צריכים- שמת מעלייך, שיוצאים עכשיו בצורה קצת לא מאוזנת.
אני חושבת שיש משהו בהפרעות אכילה שכל כך מפנים את הכללים האכזריים של החברה, וכל כך לוקח על עצמך משטור פנימי כל הזמן, שבסוף חייבים לשבור הרבה חומות שלך מול העולם כדי לצאת מזה.
אולי זה חלק מהשבירה הזו.
הטבע של הדברים האלו שאחרי כמה זמן הם מתאזנים ואת מוצאת מחדש איזה איזון נכון לדברים.
מתחבר לך?

 

[sanest]

אולי

אני דווקא יכולה להתחבר למה שאת אומרת..
אני חושבת שזה מסוג הדברים שקשה להבין אלא רק במבט לאחור. אז אני מקווה שאני יוכל לשים את זה מאחורי כמה שיותר מהר..

בכל מקרה, תודה.. את באמת כותבת מקסים