זה שוב מתחיל?

[רוני של יובל ומאיה]

סיפור אמיתי?

 

[צימעס]

כן, כך אומרים

אבל אף אחד לא הצליח לברר מה עלה בגורלם. (יש כל מיני שמועות, שום דבר מבוסס)

 

[גלים של שניים]

לי "סיפרו" על משפחה

בקיבוץ ליד. מישהי מהממסד, מחנכת במקצועה - דיווחה לי על ילדים שגדלו בבית ועכשיו סביב ה-18. הרבה ביקורת נשפכה שם. כמובן שזה לא אובייקטיבי, אבל יאור דומה - מוזרים, לא חברותיים, לא "התקבלו" לצבא , אבודים. זו פרשנות סובייקטיבית לחלוטין אבל ככה הם נתפסים ע"י בני המקום.

 

[Kalla]

לדעתי לא ברור עד הסוף

מדוע ההתנגדות שלו לבית הספר חזקה עד כדי כך. זה שהוא אוהב את הבית? רוב הילדים אוהבים את הבית, אך אוהבים גם את בית הספר, או לפחות לא שונאים אותו עד כדי כך שבאופן קבוע יביעו התנגדות כזאת חזקה ונחרצת ללכת. אולי כדאי לדבר לחקור אותו בעניין קצת יותר ברצינות? לשאול את המורה? להתייעץ עם היועצת? אולי מישהו מציק לו (בלי קשר לזה שיש לו חברים)? אולי הוא מאוד לא אוהב את המורה? אולי היא לא מתחשבת בכישוריו ולא מאתגרת אותו? אולי יהיה לו יותר טוב בבית ספר אחר? בקיצור, במקרה של התנגדות כל כך חזקה לא נראה לי נכון סתם להכריח אותו ללכת, בלי לנסות לרדת לשורש העניין. זה עלול ליצור בו שנאה ורתיעה כלפי המוסד לנצח. במקרה כזה לא הייתי שקטה עד שלא הייתי יורדת לעומק הדברים, ובמקרה שלא הייתי מצליחה לפתור את הבעיה בבית הספר הספציפי הזה, הייתי מנסה להעביר.

 

[אימא מיואשת]

הקטעים הבעייתיים היו לפני חודשים

בתחילת השנה. מאז עד היום הכל הלך על מי מנוחות לגמרי, בלי שום חריקות. היום זה היה חריג, אבל אני מרגישה צורך לדעת איך להתמודד עם הבעיה הזאת. היינו בשיחות עם היועצת ועם המורה, ולא ראינו סיבה להצקות (מלבד אולי הרגישות שלו לתגובות החברים). היום הוא חזר מבית הספר עם סיפורים נחמדים יותר או פחות (הוא שיחק כדורגל, חבר שלו הוא זה שקובע את הקבוצות והרחיק אותו מהשער בגלל שלא הצליח לתפוס כדור, סיפורים כאלו. לא נראה שזה הציק לו עד כדי לא ללכת לבית הספר, כי הוא היה אומר לי את זה) דיברתי עם המורה על אתגרים - והיא אמרה שלה אין אפשרות להוסיף יותר, כי היא מלמדת המון והכל מלא בגירויים (וממה שהילד מביא מהכיתה, אני לא יכולה שלא להאמין לה). אני גם לא רואה שהוא מרגיש משועמם או חסר מוטיבציה ללמוד. הוא הרבה פעמים חוזר על החומר בהתלהבות רבה. אני בטוחה שאם אחקור אותו למה הוא לא רוצה, הוא ימצא סיבה כל שהיא. אבל מהטון שלו נראה שהסיפורים מצוצים מהאצבע. הוא נהנה בכיתה, אבל נהנה גם בבית והיה רוצה להישאר בבית לפעמים. השיעול נתן לו פתח לבקשה - והוא ניסה לנצל את זה. יכול להיות שהייתי צריכה לשתף איתו פעולה, ולומר לו שאם הוא לא מרגיש טוב, הוא יכול להישאר בבית. אבל יש לי חשש שאני לא אוכל להחזיר אותו לבית הספר.

 

[Kalla]

רגע, לפי מה שכתבת קודם

נוצר לי הרושם שזה עניין קבוע, עכשיו את מציגה את זה כמשהו חד פעמי (קרה רק פעמיים בכל התקופה). משהו פה קצת לא מסתדר לי, יכול להיות שלא הבנתי עד הסוף. אם זה קורה לעיתים נדירות, למה את כל כך דואגת? יכול להיות שהוא באמת לא הרגיש טוב, ובמצב כזה לא היה לו חשק לצאת מהבית? לא חייב להיות חום כדי להרגיש רע וקצת חולה. גם בני לא מזמן היה טיפה מנוזל ומשתעל והתלונן על כאבי ראש ללא חום או סימפטומים אחרים. ראיתי שהוא עייף מהרגיל, שלא כהרגלו חסר אנרגיה ומוטיבציה לקום מהמיטה וללכת לבית ספר ופשוט אמרתי לו שיישאר בבית מבלי שאפילו ביקש ממני. גגם בני הולך 4 פעמים בשבוע לחוגי ספורט, כולל שחייה, ובימים האלה אמרתי לו לא ללכת. האם יש סיכוי שתפסת אותו ברגע של חולשה פיזית ובעקבות כך חוסר רצון לצאת מהבית? אם כן, אז אולי כדאי להניח לו להתאושש ולחזור לעצמו וכך לשכוח מכל הסיפור.

 

[אימא מיואשת]

בתחילת השנה זה נמשך שבוע-שבועיים

ועכשיו אני מרגישה שזה הולך לחזור על עצמו, ומנסה למנוע. אם הוא היה מראה סימנים של חולשה או עייפות, לא הייתי מתנגדת. אבל הוא משתולל יפה מאוד בבית, וכשצריך לצאת הוא פתאום חולה מידי (והוא לא התלונן על כאבים, אלא על שיעול ונזלת)

 

[ליליה והגמדים]

מסכימה

 

[ליליה והגמדים]

כשעומר "לא רצה" בכתה ב'

ערכנו ברור מעמיק והגענו לאבחון ולאבחנה של ה- ADD, שגרם להרבה "רעש" במערכת. מאז העניינים נרגעו.

 

[נטעטע]

אני הייתי מחפשת לו מסגרת שיותר

מתאימה לצרכיו, משהו בסגנון בי"ס דמוקרטי. נראה לי שהוא זקוק למשהו בסגנון אחר עקב העובדה שהזכרת שהכי קשה זה בימים בהם כל השיעורים "רגילים", אז צריך לחפש בי"ס שיש בו כמה שפחות שיעורים רגילים. דרך אגב שיעור ספורט זו לא הסיבה לאללכת לבי"ס?

ככה זה היה אצלי לפחות.

 

[צימעס]

../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif

 

[michal@gal]

מה הוא עושה כשהוא נשאר בבית ?

אולי חלק מהבעיה הוא שכל כך כיף לו להשאר בבית יחד איתך, וכשהוא הולך לבית הספר הוא יודע איזה חוויות הוא מפסיד בבית. אם להשאר בבית היה פחות כיף, לדוגמא - לא רואים טלויזיה או משחקים במחשב כל היום אלא מנקים ומסדרים את הבית, אז היה לו יותר סיבה ללכת לבית הספר, כדי לשחק עם החברים בהפסקות.

 

[אימא מיואשת]

כאילו,לגרום לו שירגיש לא נעים בבית?

היועצת רמזה לי שאולי "טוב לו מידי" בבית. אני לא חושבת שקיים דבר כזה "טוב מידי". ככה זה צריך להיות, ואין לי שום סיבה לעשות לו רע כאן. בפעמים הקודמות אמרנו לו שאין משחקים וכדומה, אבל לא נראה שזה שכנע אותו (אם כי הוא קצת התאכזב).

 

[michal@gal]

לא ממש לא נעים

אבל שירגיש שלהשאר בבית זה לא כזה כיף ששוה להחמיץ בשבילו את המשחקים עם החברים בהפסקה. אני בטוחה שגם את, למרות שאת נמצאת בבית במשך היום, לא עושה כיף כל היום, אז הוא צריך לקחת חלק במטלות. זה לא בשביל שירגיש לא נעים, אבל אם הוא במילא בבית צריך שיהיה ברור שזו לא "סיבה למסיבה".

 

[ליליה והגמדים]

לנקות ומטלות טריוויאליות

זה "לא נעים"??? עם גישה כזו, הוא יצמח להיות מי שלא לוקח את חלקו (הטריוויאלי) בשימור סביבת חייו... עומר רצה השבוע להשאר בבית. הירשנו לו. אבל הוא גם היה צריך לעשות כמה דברים: לחפש חומר על מחלות של דגים באינטרנט (כי הדג שלו חולה), לקרוא לפחות שעה ולהתאמן קצת במשהו לבחירתו, לפחות חצי שעה (הוא בחר בהקלדה עיוורת). רק אחרי כל זה מתחיל ה"חופש". אה - ולסדר את החדר. רק אחרי כל אלו התחיל ה"חופש". הוא בחר להשאר בבית, עשה את הכל - ולדעתי נהנה מהכל. יש פעמים שלא בא לו והוא בוחר בדילמה דומה כן ללכת לבי"ס.

 

[צימעס]

../images/Emo45.gif על היחס למטלות

 

[אימא מיואשת]

../images/Emo13.gif בעיני זה "לא נעים"

אבל למען האמת לא התכוונתי לכך בכלל. אמרו לי שאולי טוב לו מידי בבית. בבית הוא לא משחק כל הזמן, הוא חי איתנו ושותף בהכל. יש לו מטלות כמו לכולם וגם שעות פנאי וכיף - כמו לכולם. לא יודעת אם הצלחתי להסביר, אבל כוונתי לאהבה להיות בבית באופן כללי, ולא במקרה פרטי בבוקר אחד.

 

[irisgh]

הי ../images/Emo13.gif

הי. אני זוכרת את הקושי שהיה בתחילת השנה, ויש לי שתי השערות. האחת, שאולי כן יש משהו שקשה לו בביה"ס. שאולי הוא לא יודע להסביר את זה, אבל קשה לו. (למשל, סוג של רגישות ופגיעות חברתית, שבכל זאת מקשה עליו שעות רבות כל כך בחברה). זה לא אומר 'לוותר לו'. אלא, שצריך להיות מודעים לעניין. ואולי לפנות להתיעצות מקצועית, בשביל לבדוק האם ישנה סיבה לקושי שלו. אם ישנה, אולי יש אפשרות לטפל בה. או לפחות להקל באיזה אופן, כשיתברר מה העניין. לא לטפל יכול לגרום שימשיך ללכת מתוך משמעת (בהנחה שתצליחו), אבל אולי הקושי יגרר. השניה, באמת קשורה לבית. גם הבן שלי היה מעדיף להשאר עם אמא כל יום ויום. הוא גם היה רוצה שאני אעבור לעבוד ליד הגן כדי שיוכל לראות אותי מהגדר, שאבוא ראשונה מכל ההורים לקחת אותו, שאצטרף לארוחת צהריים בגן, ושאם אפשר אהיה העוזרת של הגננת או הגננת בעצמי... מזל שפחות כיף לו בבית, כי הוא ילד כ"כ טמפרמנטי שלאחר כמה זמן בבית מתחיל להשתעמם, ובסוף (אם לא עושים משהו מיוחד) עשוי אפילו לבקש ללכת לגן.. [אבל בתחילת השנה, כשעדיין היו לו קשיי הסתגלות, תמיד ניסה להמנע. רק שלא נתתי שום פתח. טוב, זה קל יותר, הוא הרבה יותר קטן]. {אגב, גם אני, המון ימים, מעדיפה להשאר בבית ו'לעשות כלום'. עד היום זה כיף בעיני. רק שאני יודעת כבר, שלעשות את זה חודשים רבים כבר פחות כיף בעיני. אבל לי יש אפשרות לעבוד במשרה חלקית. לו אין עדיין, אבל כיתה ב' היא עדיין לא המון שעות}. זה שיש אחות קטנה שנשארת עם אמא, רק מגביר את הצורך להשאר עם אמא ולכבוש כמה שיותר טריטוריה מאמא. כשאמיר היה קטן ונשאר בבית, למרות שיניבי 'לא ידע' (פורמלית) שאני לא עובדת, הוא נלחם קשות על להשאר כמה שיותר בבית. עכשיו, כשגם אמיר הולך ל'גן', זה יותר קל. ובכל זאת, תמיד יעדיף להשאר איתי. אז, לפי זה, אם הייתי פונה לייעוץ, הייתי בודקת גם אם זה משהו בדינמיקה המשפחתית. בנוסף, הייתי מנסה לסדר לו 'זמן אמא', שהוא כזה שלא במקום בי"ס אלא אחר. ולפי רוח טענת ביה"ס, גם זמן התיחסות של אמא. אולי הוא ילד שצריך יותר יחס? ולא עם כל הילדים אלא רק איתך? (או לפחות בחלקו רק איתך, ובחלקו איתך ועם התינוקת]. יש אפשרות למשהו כזה? נניח פעמיים בשבוע, שעה וחצי רק של שניכם? אבל אולי זה אצלו שילוב של שני הדברים (קושי בביה"ס עצמו, ורצון להצמד לאמא). כי כמו שאני זוכרת, בתחילת השנה בילה זמן רב בחצר ביה"ס אבל מחוץ לשיעורים. ומה הייתי אומרת? שילדים הולכים לביה"ס, וזהו. זה המקום שלו. (בגלל זה קל יותר כשלאמא 'יש עבודה'. אני אומרת בבוקר: אמא הולכת לעבודה, אבא .., אמיר הולך למשפחתון, ויניב הולך לגן. כל אחד הולך למקום שלו.). כן הייתי מתענינת במה טוב לו בבית, ובמה זה עדיף על ביה"ס. ואומרת את זה. למשל: שאני מבינה שנעים לו להשאר איתי, ושהוא מעדיף להיות איתי תמיד. [ליניב אני אומרת: 'גם אני רוצה להיות איתך כל הזמן.., בגלל זה כולם אוהבים את השבת]. ושנקבע זמנים שאנחנו שנינו ביחד, כי כיף לנו כל כך ביחד. אבל בי"ס זה חשוב. [תנסי קצת להתחבר למה חשוב בביה"ס]. כמו שאת כל יום תולה כביסה, ומכינה אוכל, ו.. לך יש את המשימות שלך, ולו את המשימות שלו. אגב, ליניבי אמרתי: אם אתה רוצה, אני יכולה לחפש לך גן אחר. (אמרתי את זה בשיא הרצינות. והוא יודע שאני מתכוונת למה שאני אומרת. שנה קודם היינו יומיים בגן שהוא לא אהב, ואז עברנו לגן אחר. כך שיש לזה כיסוי). הוא ענה שלא, הוא לא רוצה שום גן. ואח"כ אמר שרק גן שבו נמצאים אמא והוא ותינוקי ואבא ביחד. רק גן כזה. כך שאני יודעת שלפחות מבחינת איך שהוא רואה את זה, הבעיה היא לא עם גננת ספציפית או משהו כזה, אלא שכל העניין של מוסד עדיף בעיניו פחות מבית. (ולי עדיף יותר מבית). ומה שאמרנו כבר פעם קודמת, אני מבינה שקצת קשה ליישם. (יותר מעורבות בביה"ס - כך שביה"ס יתקשר, עבורו, גם כמקום שלו ושלך).

 

[אימא מיואשת]

שלום גם לך ../images/Emo13.gif

דברים שכתבת, וגם שאחרות כתבו, מביאים אותי לכמה מסקנות (שאולי כבר אמרתי אותן): א. יכול להיות שבתת-מודע אני משדרת לו שאני לא אוהבת בית ספר, ואולי גם את בית הספר שלו.יכול להיות שזה מתבטא בכל מיני צעדים קטנים או מעשים שאני לא מודעת להם. לכן אני לא מצליחה להעביר לו שהמקום שלו זה בבית הספר (אע"פ שאני אומרת לו את זה). כאן אולי אני צריכה לערב את אבא, שאצלו אין עכבות נגד בית הספר (אמנם הוא לא היה "תלמיד טוב" או צייתן, אבל הלך בשמחה לבית הספר, אגם כאשר לא ממש למד שם) כדי לשנות את מה שמוטבע בי נגד המערכת הזאת, אני אהיה חייבת לחזור אחורה לימי ילדותי, לחוויה מתקנת. מכיוון שאין לנו מכונת זמן, אני חושבת שאוותר על זה. ב. בעניין סחיטת התשומת לב, ואולי במילים אחרות - צורך ביצירת זמן אישי בשבילו: התחלנו עם זה, אבל זנחנו את זה עם הזמן. נראה שצריך לחדש את המנהג (אולי תפילה בבוקר עם אבא, טיול בערב עם אמא או רעיונות אחרים שיעלו על דעתי) ג. בנוגע ליעוץ - אני עכשיו במסגרת של ייעוץ עם פסיכולוגית. זנחנו את הקטע שלו, מכיוון שהיה נראה שהכל בסדר, וכנראה אעלה את זה שוב לדיון. ד. אחות קטנה - לי היה נראה שהוא מקבל את קיומה "כמו גדול". ברור לי שהרחבת משפחה משפיעה על כולנו (גם על הכוחות שלי ועל יכולת ההכלה שלי אותו), אבל לא ראיתי אצלו קנאה. בכל זאת - אולי זמן אישי משלו ייתן לו הרגשה טובה יותר. (והחיים כל כך מורכבים, שלעולם לא אילו גורמים משפיעים עליו. אני מניחה שזה שילוב של כולם, גם אלו שאנחנו לא מודעים אליהם. ואצל כל אחד יש השפעה שונה לגורם מסויים) (בנוגע לבית ספר אחר, איריס, הוא אמר לי בעצמו שהוא רוצה לעבור, אבל לא מהסיבות ה"נכונות". הוא רוצה פחות שיעורי בית ומורים אחרים. ברור לי, מהכרות עם מערכת החינוך, שמעבר בית ספר לא יקל עליו בנושאים האלו - אלא יקשה ביותר. שוב יהיה לו צורך להתרגל למערכת כללים חדשה, למורים חדשים וסביבה חדשה לגמרי. אם היה נראה לי שיש לו קשיים עם החברים - הייתי שוקלת את זה בכובד ראש. הוא אוהב את המחנכת ואת המורים המקצועיים, ואני מניחה שהקושי שלו אתמול היה המינון - יום מחנכת שלם, בלי שבירה עם מורה אחר באמצע)

 

[לאה_מ]

כמה דברים בהתייחס למה שאמרת:

אני די בטוחה שאת צודקת בכך שאת משדרת לו משהו לא טוב מהחוויה שלך לגבי ביה"ס - לכן אולי הפתרון הוא שתתני לאבא לטפל בכך. אגב, אני לא חושבת שבהכרח כדי לפתור את ה"בעיה" שלך את צריכה לחזור אחורה ולחוות חוויה מתקנת. אני חושבת שאת יכולה גם להבין שהעבר שלך הוא לא רלוונטי, שרגשי האשם שלך, החרטה שלך על העבר והדאגה לעתיד הם לא רלוונטיים, ושהבן שלך הוא לא את. אבל גם את זה ודאי לא קל לעשות

. לכן, כנראה, אבא הוא הפתרון הזמין ביותר. אני מסכימה עם הנקודות האחרות שהעלית, ורק רציתי לציין, שמאד סביר שתגובות להרחבת המשפחה יוצאות במקומות אחרים (ואם קראת את המאמר על הקנאה שיש לנו במאמרי הפורום - ביה"ס נשמע מקום מאד סביר להוציא אותן...). ולגבי בי"ס אחר - דוקא הקשיים שאת מציינת הם מאד ספציפיים - אז נכון שבי"ס רגיל אחר לא יתן להם מענה, ככל הנראה, אבל בי"ס דמוקרטי, למשל, או בי"ס פתוח, כן יכולים להוות פתרון. אז לא הייתי פוסלת את זה על הסף (אם כי אני אישית הייתי מתחילה בנסיון לגבי התשדורות שאתם מעבירים לו, שהתחלת בו את דבריך).