זה שוב מתחיל?

[צימעס]

אגב, בעלי שואל מי הם המבוגרים האלה

שנפגעו מחינוך ביתי. אם הטיעון הזה רציני - היינו רוצים לדעת יותר.

 

[אימא מיואשת]

אני מקשיבה לדעתה

ומפעילה שיקול דעת. הטיעונים שהביאה לי נשמעים לי הגיוניים.

 

[א אוהל]

מה היו הטיעונים? מסקרן לשמוע.

 

[אימא מיואשת]

חמי וחמותי סיפרו לי על ילדים

שהיו מאוד מאוד חמודים (כמעט כמו הילדים שלי

), שהוריהם החליטו לגדל אותם בבית. הילדים היום הם אנשים מאוד מוזרים, לא חברותיים ולא מוצלחים (ז"א שהם לא הצליחו להגיע למשהו בחיים, נשארו תקועים ולא הצליחו להקים משפחה) חמי וחמותי טוענים שזה בגלל שהם לא היו עם חברים בני גילם, ולא גדלו לתוך המערכת המקובלת בחברה שלנו היום (מה לעשות, זה המצב

) את האנשים האלו אני לא מכירה, אבל הבנתי שהסיפור שלהם ידוע. עוד סיפור, שאני דווקא כן מכירה, הוא על ילד שהיה חמוד מאוד ומאוד חכם. הוא קפץ כיתות כמה פעמים, ויצא שבגיל הילדות לא היה עם ילדים בני גילו אלא עם נערים מתבגרים. התוצאה היא, שלילד הזה לא היתה תקופת ילדות בכלל. עכשיו הוא כבר לא ילד, ונמצא בטיפולים פסיכיאטריים, שלא רואים את סופם. נגרם לו נזק נפשי בלתי הפיך

. לדעת כל הפסיכיאטרים שאיתם דיברה חמותי (היא מטפלת בו), הסיבה לבעיות שלו היא הנקודה ההיא בילדות. אולי הסיפור הזה לא נראה קשור, אבל המסקנה ממנו היא, שילד צריך את חברת בני גילו. הבנתי שיש להם עוד דוגמאות, אבל לי זה כבר לא כל כך משנה. אני לא רוצה לקחת את הילד החמוד שלי ולהרוס את חייו, בגלל שלי היו משקעים מבית הספר. אם בבגרותו הוא ירגיש צורך לשנות - אני כנראה אהיה פתוחה יותר.

 

[ליליה והגמדים]

אבל תבררי לפחות

מה גורם לו לא לרצות ללכת לבי"ס ומה המקור למה שגורם לו לא לרצות לבי"ס. "אוהב להשאר בבית" זו לא תשובה....

 

[אימא מיואשת]

חייבת להיות סיבה?

בשבילי, ברירת המחדל היא לא לאהוב בית ספר. אולי בגלל זה אני לא כל כך מבינה את החיפוש אחר הסיבה, בייחוד כאשר אני רואה שהילד מרוצה שם, ויש לי המון סימנים שדווקא טוב לו. כל הילדים אוהבים ללכת לבית ספר? (אני אישית לא אהבתי ללכת לבית הספר, ואני לא יכולה לחשוב על שום סיבה עקרונית. אני אינדיבידואליסטית ובית ספר מנוגד לזה)

 

[א אוהל]

לא כל הילדים אוהבית את בית הספר

לפחות לא כל הזמן. בתור מישהי שלא אהבה את בית הספר וזוכרת את זה - את באמת רוצה שבנך ירגיש כמו שאת הרגשת בילדותך? את לא מעדיפה למצוא פתרונות כדי שחלק כ"כ גדול מהילדות שלו יעבור עליו כחוויה טובה ולא כחוויה לא נעימה שהכריחו אותו לעבור? קשה לי מאוד להבין את התגובות שלך. לדעתי יש פתרונות והם דורשים יצירתיות. גם אם לא תלכי לקיצוניות של חינוך ביתי (שלאו דווקא אומר שאין חברת בני גילו, אבל לא נכנס לזה עכשיו) יש אופציות אחרות של בית ספר קונוונציונלי אחר או בית ספר פתוח/דמוקרטי/אלטרנטיבי שאולי יתאים יותר לבן שלך. ואולי כמו שליליה כתבה לילד יש בעיות שניתן לפתור במסגרת ביה"ס הזה. בכל מקרה אני לא חושבת שהתעלמות מחוסר הרצון המופגן שלו ללכת לביה"ס והכרחתו בכל מחיר ללכת לשם זה הפתרון האופטימלי.

 

[אימא מיואשת]

קשה להעביר את זה

אבל אני רואה את הילד, ורואה שהוא נהנה ואף פורח בבית הספר. אני לא רואה עדיין צד שווה בין החוויות שלי לחוויות שלו. לי לא היו אף פעם חברים, ולו יש המון. הוא בכלל טיפוס יותר חברותי ממני. הוא לא מתלונן שקל לו בלימודים. הוא כן מתלונן על שיעורי בית, אבל בזמן האחרון עשה אותם מרצונו החופשי בלי דירבון ממני. אם הייתי רואה קושי אובייקטיבי, אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל לטפל בעניין וגם להזדהות איתו. אבל זה לא כך. הכל נראה חלק ויופי טופי, ופתאום מתחיל העניין של להשאר בבית. בבית הספר רמזו לי שאולי הילד מנסה לסחוט תשומת לב. באמת לפעמים נראה שהוא עושה מעצמו מסכן, ואם אני מנסה להזדהות איתו, הוא מרגיש עוד יותר מסכן, כאשר עובדתית הוא לא מתלונן על שום דבר בבית הספר, וחוזר עם חוויות טובות. המורות והמורים אומרים לי שהוא יושב מחייך בכיתה, ומשתתף באופן פעיל: לא מתוסכל ולא עצוב. אני מכירה את הילד, ומאמינה שאם היה קורה מקרה שפוגע בו, זה היה מתבטא ביותר מזה (מכיוון שהוא כ"כ רגיש). נראה לי שמעבר לבית ספר אחר לא יפתור בעיות, אלא ייצור חדשות: צורך בנסיעה מחוץ לשכונה, ניתוק מחברים ומכללים מוכרים בכיתה (לקח לו זמן להתרגל אליהם). גם נטישת בית הספר לגמרי אינה פתרון אמיתי, אלא ניסיון לברוח מהתמודדות נקודתית. (בנוגע לפתרונות אפשריים לחברה בחינוך הביתי - אני מכירה את עצמי, ויודעת שאני עלולה להזניח את הקטע החברתי, כי לי זה לא חסר. אני לא רוצה להגיע לאפשרות כזאת.)

 

[נטעטע]

פתאום כשאני קוראת את זה נראה לי

נכון הקטע של תשומת לב, לפחות שווה לבדוק את זה לפני שהולכים על אופציות אחרות. לפעמים ילדים מרגישים בטעות שהם לא מקבלים מספיק תשומת לב, כלומר למרות שלפי כל הקריטריונים הוא כן מקבל, הוא אימץ לעצמו גישה שהוא לא מקבל מספיק. ואז הם מחפשים את נקודת התורפה של ההורים ולוחצים עליה בכדי לקבל תשומת לב, גם אם זו לא תשומת לב חיובית היא עדיפה בעינהם על חוסר תשומת לב. הפתרון לזה הוא מה שנקרא "שעה טובה", העקרון הוא כזה: קובעים לעצמכם שעה בשבוע (אפשר גם יותר) שזו השעה רק שלכם, זו צריכה ליהיות שעה קבועה בה את איתו ורק איתו, בלי אחים בלי טלפונים בלי עבודות בית וכו', בשעה הזאת הוא בוחר מה הוא רוצה לעשות ביחד. בהגיע השעה את מזכירה לו רק פעם אחת שהגיעה השעה וגם הוא צריך להתפנות אליך, במידה והוא לא מתפנה הוא מפספס אי אפשר להגיד , עוד חצי שעה, אחרי שתגמר התוכנית ועוד דחיות, זה או עכשיו או שיאלץ לחכות לפעם הבאה. כמובן שאם יודעים מראש שתיהיה בעיה אז אפשר לשנות את השעה. אומרים שזה עובד כמו שעון, שווה לנסות לפני שנוקטים בצעדים יותר קיצוניים.

 

[צימעס]

מהו קושי אוביקטיבי? ומילה על הזדהות

הילד אומר שהוא לא רוצה להיות שםם. סימן שיש איזה קושי. לגבי תשומת לב - כשקשה לו, את לא אמורה להזדהות. את אמורה לשקף (אתה מתכוון... אתה מרגיש...), להיות אמפאתית (להראות שאת מבינה "היית רוצה..."), להכיל (לא לתת לתחושה הקשה שלו לחלחל אליך, אלא להיות הגורם היציב לידו), אבל לא להזדהות. מכירה את המושגים? [אני מזמינה משתתפות אחרות לחדד את ההגדרות]

 

[אימא מיואשת]

הבעיה הגדולה שלי, שאני מזדהה

אם אני מזדהה, קשה לי להיות אובייקטיבית. ואני מרגישה, שכשאני משקפת לו - הוא מתחיל לרחם על עצמו יותר ויותר, ונראה לי שבלי סיבה אמיתית. קושי אובייקטיבי - קשיים בלימודים, במוטוריקה, קשיים חברתיים - דברים כאלו, שאין עליהם מקום לדיון.

 

[ליליה והגמדים]

הכל שאלה של מינונים

עד כדי כך לא לאהוב את בי"ס? אולי אין עוד סיבה, אבל גם יש סבירות גבוהה שיש.

 

[אימא מיואשת]

מה זאת אומרת עד כדי כך?

את מספרת שגם לבנך יש פעמים שהוא לא רוצה ללכת. הסיפור בתחילת השנה היה יותר מסובך מסתם לא לאהוב, היו משולבים בו קינאה באח הצעיר שהתחיל א' וחשש מכניסה לכיתה לאחר שכמה ימים לא נכנס. לא הכל שינאה לבית הספר. היום היה סיפור נקודתי, שאני לא רוצה שיתפתח לדפוס ההמנעותי שהיה נחלתנו בתחילת השנה (את מוזמנת לערוך חיפוש של הודעות שלי מספטמבר-אוקטובר, כדי להבין במה היה מדובר)

 

[צימעס]

זה נראה לכן הגיוני

שכל הילדים ילכו למקום שכל הילדים לא אוהבים להיות בו?

 

[לורליי43]

בדרך כלל החלק שהילדים לא אוהבים

הוא החלק של המטלות של הלמידה- שיעורי בית, מבחנים. גם הרבה מבוגרים לא ממש אוהבים את החלק הזה ובכל זאת ממשיכים ללימודים גבוהים. לפעמים יש קשיים גם בנושא החברתי- אבל זה חלק מהלמידה החברתית. אם הקושי לא סביר- אז יש מקום לחשוב איך לעזור לילד ללמוד חיברות, או לפעמים להעביר אותו לכיתה אחרת ששם יהיה לו יותר נוח.

 

[Kalla]

לא מסכימה.

אני חושבת שרוב הילדים (לפחות כאלה שאני מכירה) בסך הכל אוהבים ללכת לבית הספר וגם אוהבים ללמוד. ברור שתמיד יש כאלה שלא וגם אלה שכן אוהבים, לא אוהבים 100% תמיד את הכל. לדעתי בכלל אין מסגרת אחת ספציפית בחיים שבה הכל כל הזמן נהדר ושאוהבים בה הכל: גם כשנמצאים בבית יש רגעים שנמאס מהבית או ממטלות שההורים הטילו או מהריב עם האחים או מכל דבר אחר. זה לא אומר שבגדול רע בבית, וכך זה גם בבית הספר. גם בין אלה שאוהבים ברור שיהיו כאלה שביום זה או אחר לא מתחשק להם ללכת כי הם עייפים, כי אין להם מצב רוח, כי בא להם סתם להתבטל כל היום או כי נמאס להם, בדיוק כמו שיהיו ילדים שממש לא בא להם פתאום להיות בבית או דווקא לצאת למקום שבדרך כלל הם אוהבים לצאת אליו - גם לי יש הרגשות כאלה לפעמים. גם דברים שאני בדרך כלל מאוד אוהבת לעשות, יש ימים שלא בא לי לעשות. הכל שאלה של מינון. אם פעם בחודש לא מתחשק לילד ללכת, לדעתי אין כל סיבה לא להשאיר בבית. אם הילד כל הזמן לא רוצה ללכת - לדעתי יש כאן בעיה שצריך לברר אותה: או לימודית, או חברתית, או עם המורים, או שבית הספר פשוט לא מתאים. אם הייתי רואה שבאופן מתמיד רע לילד שלי במסגרת מסוימת ואין מה לעשות כדי לשפר את המצב - הייתי מעבירה אותו. נקודה.

 

[לורליי43]

אז למה את לא מסכימה? ../images/Emo13.gif

אני לא אמרתי שילדים לא אוהבים את בית הספר באופן גורף, אלא את החלק של המטלות.

 

[Kalla]

לא היתי אומרת את זה כל כך כללי.

סביר שלכל אדם יש תחומים ומקצועות שיותר או פחות מדברים אליו, ברור גם שהרבה תלוי ביכולת המורים להפוך את השיעורים למעניינים ולסגנון הפעילות בבית ספר (האם יש הרבה גיוון בשיטות הוראה, יציאות מחוץ לתחום ההוראה הפרונטלית, למידה תוך כדי משחק, יצירה, חלוקה לקבוצות יציאה מחוץ למסגרת בית הספר וכו'). אז נכון, כמעט לכל תלמיד יהיו שיעורים ספציפיים שהוא לא אוהב, אך ברגע שבסך הכל טוב לו בבית הספר ושיש לא מעט מקצועות שהוא כן נהנה מהם ויש לו שם חברים - אין סיבה שבכללי לא יאהב או לא ירצה ללכת (אלא בימים בודדים כפי שציינתי קודם שאז גם אין כל סיבה לא להיענות לבקשתו).

 

[Kalla]

ועוד דבר חשוב.

מדוע יש ילדים שלא אוהבים בית ספר? (ואני לא מדברת כרגע על סיבות שתלויות בבית הספר עצמו, במצב החברתי וכו'). אולי לחלקם יש הורים שמשדרים יחס שלילי לבית ספר? אולי הם בעצמם לא אהבו את בית הספר מסיבה כלשהי ומצד אחד חושבים שהילד חייב ללכת לשם (מהסיבות האמא המיואשת פירטה) ומצד שני מתייחסים לבית ספר (אפילו לא במודע) כאל חובה לא נעימה, כאל משהו רע שחייבים לעשות כי אלה החיים. משהו כמו: "בבית ספר כבר ילמדו אותך מה זה חיים. אתה חייב להבין שהחיים הם לא פיקניק". ברור שיש סיכוי שילד שחשוף לגישה כזאת (אפילו לא במילים מפורשות אלא בתת מודע) יתייחס לבית הספר בהתאם. אצלנו בבית מלכתחילה התייחסו לבית הספר כאל משהו חיובי, שמח וטוב והפלא ופלא - הבן שלי מאוד אוהב את בית הספר. ברור שגישה כזאת אינה מונעת אי אהבה כלפי בית הספר כשבאמת יש בו בעיה אובייקטיבית כלשהי, אך את הבעיות האלה לרוב ניתן לבודד ולפתור. לשנות גישה שכבר עוצבה זה קשה הרבה יותר, לפעמים אפילו בלתי אפשרי.

 

[לורליי43]

אני מסכימה איתך

נכון שהמצב רחוק מלהיות מושלם, אבל בסך הכל הילדים שלי לא סובלים. הגדולה מאוד נהנית אפילו. עם האמצעי יש בעיות נקודתיות שאנחנו מתמודדים איתן. תמיד הרגשתי שיש אוזן קשבת, גם עם המחנכת הדפוקה של הבן- הצלחנו להתמודד בעזרת היועצת ומנהלת בית הספר. אתמול הייתי באספת הורים עם הגדולה, וממש נהנתי מהגישה והרצינות שבה התיחסו לשאלות ולבעיות שלנו. כמו בכל מקום (בחיים בכלל, בעבודה וכו'), יש אנשים כאלה ואחרים, ויש ילדים עם קשיים שצריך לעזור להם ולמצוא את הדרך הנכונה אליהם.