השרוט המקורי
New member
זה קטע קצת של דוסים...
אבל אני עדיין חושב שהוא יפה וקצת מרגש... זה שווה קריאה למרות שזה קצת ארוך!! בגלל שארוך הודעה מקסימלי הוא 6500 אותיות אני אשלח את זה על גבי כמה הודעות!! אבל שווה קריאה!! אפילו להדפיס את זה זה שווה!! לראות את הכאב (זה השם של הקטע!!) כן, זה אותו היער, אלו אותם העצים ואפילו אותם הנמלים ששמעו כבר הרבה פעמים את הצרות שלי... הפעם זה היה שונה, הפעם זה בקע ממעמקי הלב, זה קרע אותי לגזרים, לא האמנתי שאני אגיע למצב של עילפון מוחלט, אבל הנה זה קרה, אבדתי את הכרתי למשך קרוב ל-3 דק', מרוב כאב, מרוב צער! "אבא, אבא יקר, תעזור לי!!" צעקתי לפני העילפון, אז התעוררתי, המשכתי לצעוק, "אנשים מתים פה מימיני ומשמאלי, אבל הפעם, הפעם זה קרה אצלי, למה לקחת אותו?! למה?!". הכל התחיל מאותו יום חמישי ארור, יום חמישי שאני לא אשכח לנצח. "אנחנו עוצרים את מערכת השידורים למהדורה מיוחדת" הודיע השדר ברדיו, ' מה קרה עכשיו?' הרהרתי בלב, בן-אדם מתרגל לכל הארועים שסובבים אותו, איך אפשר לחזור לשגרה אם אנחנו כבר חיים בה? אתה מתרגל לעובדה שאנשים מתים, עד שזה לא מגיע אליך לא כואב לך, אולי כאן הטעות שלנו? "לפני שעה קלה נשמע פיצוץ בצומת ירדן, בשעה זאת הכביש עמוס בתחבורה ציבורית, אנשי מד"א מעריכים שיש נפגעים רבים....." לא המשכתי להקשיב, זכרתי, עידו, אמור לעבור באותה הצומת בכדי להגיע לישיבה, הרמתי את הטלפון, קיוויתי, קיוויתי שאני טועה, קיוויתי, שהוא חולה או שפספס את האוטובוס! "שלום, הגעתם לתא הקולי של עידו, אם אני לא כאן אז אני בטח מעופף, אם תשאירו הודעה אחרי שאני אנחת אני אתקשר, תודה", התחלתי לרעוד, 'עידו, חסר לך שעכשיו אתה מעופף לנצח, חסר לך!!' בינתיים ברדיו הודיעו על כ-20 הרוגים ויותר מ70 פצועים במכונית תופת שהתפוצצה בין שני אוטובוסים שהיו מלאים באנשים, הרדיו הודיע את מספרי החרום, פעם ראשונה שממש שמתי לב למספרים האלה, פעם ראשונה שהרגשתי פחד, חרדה. "אפשר בבקשה לדעת אם עידו אריז נמצא בבית החולים?" התקשרתי לבית החולים 'הדסה עין כרם', 'הלוואי, לפחות שיהיה בבית החולים!', "עידו אריז נמצא בבית החולים" ענתה לי הקול מהצד השני. תפסתי ת'תיק, רצתי לתחנה הקרובה. 'למה האוטובוס לא מגיע?!', השניות נראו כמו נצח, החרדה, הפחד, העצב תוקף אותך בכל חלקי גופך, תחושות, רגשות שלא הרגשת אף פעם, חודרות עמוק לתוך ליבך, זה בדם. הנסיעה לא ארוכה, אבל היא נראית כאילו נמשכה לנצח. "שיר המעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?..." עצרתי לרגע, פתאום שכואב לך, יוצא לך לחשוב על המילים, יוצא לך לכוון לאבא שבשמיים. כל בוקר אני אומר בתפילה את אותו מזמור, רק עכשיו הבנתי את המילים, 'אבא אתה חייב לעזור לו!' זעקתי לאבא שבשמיים. ואז יצאה לי מחשבה בראש, למה הוא חייב לעזור לו? מה עידו עשה לו? מה אני עשיתי לו? הוא חייב לנו משהו? דווקא אנחנו, החפיפניקים, לא מגיע לנו כלום, אני לא יכול לבוא בבקשות, אבל למרות זאת, התחננתי, נדרתי שאני אחזור בתשובה שלמה. פתאום הרגשתי משהו רטוב מתגלגל מכיוון העין כלפי מטה, דמעה?! לא יתכן?!... לא, אני לא מסוגל... "אבא, קח את הדמעות האלו, שיהיו כפרה לכל העברות!!" קראתי אל ה' בקול בכי, כן, אני בוכה, לא יאמן, תחושות שלא הרגשתי בחיים, מציפים אותי... הגעתי סוף-סוף לבית החולים, איזה טורים, איזה לחץ! 'אני רוצה כבר להגיע אליו, לראות שהכל בסדר!' "אתה סוחב נשק?" שאל אותי המאבטח, "לא". נכנסתי לבית החולים, חיפשתי את עידו, איפה הוא יכול להיות, הוא בטח בחדר מיון, מחכה שאני יבוא אליו, הוא בטח יצחק עלי שנכנסתי ללחץ, הוא בטח יצחק שבכיתי, כן, רק עידו יכול לצחוק על מישהו שדואג לו! "ילד, עידו אריז נמצא בטיפול נמרץ, תרד לקומה השניה",
אבל אני עדיין חושב שהוא יפה וקצת מרגש... זה שווה קריאה למרות שזה קצת ארוך!! בגלל שארוך הודעה מקסימלי הוא 6500 אותיות אני אשלח את זה על גבי כמה הודעות!! אבל שווה קריאה!! אפילו להדפיס את זה זה שווה!! לראות את הכאב (זה השם של הקטע!!) כן, זה אותו היער, אלו אותם העצים ואפילו אותם הנמלים ששמעו כבר הרבה פעמים את הצרות שלי... הפעם זה היה שונה, הפעם זה בקע ממעמקי הלב, זה קרע אותי לגזרים, לא האמנתי שאני אגיע למצב של עילפון מוחלט, אבל הנה זה קרה, אבדתי את הכרתי למשך קרוב ל-3 דק', מרוב כאב, מרוב צער! "אבא, אבא יקר, תעזור לי!!" צעקתי לפני העילפון, אז התעוררתי, המשכתי לצעוק, "אנשים מתים פה מימיני ומשמאלי, אבל הפעם, הפעם זה קרה אצלי, למה לקחת אותו?! למה?!". הכל התחיל מאותו יום חמישי ארור, יום חמישי שאני לא אשכח לנצח. "אנחנו עוצרים את מערכת השידורים למהדורה מיוחדת" הודיע השדר ברדיו, ' מה קרה עכשיו?' הרהרתי בלב, בן-אדם מתרגל לכל הארועים שסובבים אותו, איך אפשר לחזור לשגרה אם אנחנו כבר חיים בה? אתה מתרגל לעובדה שאנשים מתים, עד שזה לא מגיע אליך לא כואב לך, אולי כאן הטעות שלנו? "לפני שעה קלה נשמע פיצוץ בצומת ירדן, בשעה זאת הכביש עמוס בתחבורה ציבורית, אנשי מד"א מעריכים שיש נפגעים רבים....." לא המשכתי להקשיב, זכרתי, עידו, אמור לעבור באותה הצומת בכדי להגיע לישיבה, הרמתי את הטלפון, קיוויתי, קיוויתי שאני טועה, קיוויתי, שהוא חולה או שפספס את האוטובוס! "שלום, הגעתם לתא הקולי של עידו, אם אני לא כאן אז אני בטח מעופף, אם תשאירו הודעה אחרי שאני אנחת אני אתקשר, תודה", התחלתי לרעוד, 'עידו, חסר לך שעכשיו אתה מעופף לנצח, חסר לך!!' בינתיים ברדיו הודיעו על כ-20 הרוגים ויותר מ70 פצועים במכונית תופת שהתפוצצה בין שני אוטובוסים שהיו מלאים באנשים, הרדיו הודיע את מספרי החרום, פעם ראשונה שממש שמתי לב למספרים האלה, פעם ראשונה שהרגשתי פחד, חרדה. "אפשר בבקשה לדעת אם עידו אריז נמצא בבית החולים?" התקשרתי לבית החולים 'הדסה עין כרם', 'הלוואי, לפחות שיהיה בבית החולים!', "עידו אריז נמצא בבית החולים" ענתה לי הקול מהצד השני. תפסתי ת'תיק, רצתי לתחנה הקרובה. 'למה האוטובוס לא מגיע?!', השניות נראו כמו נצח, החרדה, הפחד, העצב תוקף אותך בכל חלקי גופך, תחושות, רגשות שלא הרגשת אף פעם, חודרות עמוק לתוך ליבך, זה בדם. הנסיעה לא ארוכה, אבל היא נראית כאילו נמשכה לנצח. "שיר המעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?..." עצרתי לרגע, פתאום שכואב לך, יוצא לך לחשוב על המילים, יוצא לך לכוון לאבא שבשמיים. כל בוקר אני אומר בתפילה את אותו מזמור, רק עכשיו הבנתי את המילים, 'אבא אתה חייב לעזור לו!' זעקתי לאבא שבשמיים. ואז יצאה לי מחשבה בראש, למה הוא חייב לעזור לו? מה עידו עשה לו? מה אני עשיתי לו? הוא חייב לנו משהו? דווקא אנחנו, החפיפניקים, לא מגיע לנו כלום, אני לא יכול לבוא בבקשות, אבל למרות זאת, התחננתי, נדרתי שאני אחזור בתשובה שלמה. פתאום הרגשתי משהו רטוב מתגלגל מכיוון העין כלפי מטה, דמעה?! לא יתכן?!... לא, אני לא מסוגל... "אבא, קח את הדמעות האלו, שיהיו כפרה לכל העברות!!" קראתי אל ה' בקול בכי, כן, אני בוכה, לא יאמן, תחושות שלא הרגשתי בחיים, מציפים אותי... הגעתי סוף-סוף לבית החולים, איזה טורים, איזה לחץ! 'אני רוצה כבר להגיע אליו, לראות שהכל בסדר!' "אתה סוחב נשק?" שאל אותי המאבטח, "לא". נכנסתי לבית החולים, חיפשתי את עידו, איפה הוא יכול להיות, הוא בטח בחדר מיון, מחכה שאני יבוא אליו, הוא בטח יצחק עלי שנכנסתי ללחץ, הוא בטח יצחק שבכיתי, כן, רק עידו יכול לצחוק על מישהו שדואג לו! "ילד, עידו אריז נמצא בטיפול נמרץ, תרד לקומה השניה",