תראה
אני סבור שיש כאן משהוא יותר מאשר התרגשות משיר מרגש ו/או השתפכות הנפש ותחושות של התעלות רוחנית, זה יותר עמוק מזה זה היסטוריה של עם מיוחד, "עם קשה עורף" ששילם על אמונתו בנהרות של דם, יזע ודמעות, אבל דבק בה בעיקשות. אז אולי זה הצביטה בלב שאתה מרגיש? אולי זה סוג של "גאוות יחידה", תחושה של להרגיש פתאום את היחודיות של ליהות חלק מהקולקטיב היחודי הזה. ואולי זה בכלל תחושה של החמצה? הרי כל הדורות סבלו בשביל ההמשכיות ואילו אתה בחרת להתנתק, אולי אתה מרגיש רחמים גדולים על כל אלו שסבלו כדי להנחיל את המורשת לדורות הבאים ולפי תפיסתך קובנם היה לשווא?