זה צובט בלב

זה צובט בלב

קורה (היום לדוגמא זה היה), שאני שומע שיר אהבה בסגנון הישן שמילותיו הן: הדור נאה זיו העולם. נפשי חולת אהבתך. אנא אל נא רפא נא לה. בהראות לה נועם זיוך. אז תתחזק ותתרפא. והיתה לה שמחת עולם. או שיר המתייחס לתכונה המוערכת אצלי מאד: אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו. כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. מי שקרא כמה הודעות שרשמתי כאן, בפורום, תחת הכותרת "אזהרה! לא למאמינים", יודע כמה אני מאמין בקיומו של אל ואיך אני מתייחס אליו לו יצוייר שקיים. ובכל זאת, עם העבר שלי, שהיו תקופות שחיי הרגש אצלי נסובו סביב בורא העולם ורצונו, הרי השירים שהוזכרו ודומים להם, מעוררים בליבי, לרגעים, הרגשה של אהבה, כיסופים, השתוקקות, התרפקות והערכה לאותו בורא. אלא, שאז אני כמתעורר במחשבותי, וחולפות להן המחשבות הידועות, המעודכנות. ויש לי כזו הרגשה חמצמצה. למה ? למה איני יכול עוד להרגיש כמקודם ? וכמה מצער שאין לי כוח גדול שאוכל לסמוך עליו. ואין במי לבטוח ולייחל לצדקו ואהבתו. - וזה צובט בלב...
 
מוכר

גם כשאצלי האמונה אבדה מזמן לעיתים רחוקות חש צביטה אבל האמונה שאין אלוהים פשוט נותנת להמשיך הלאה. צר לי שאין את התשובה לה אתה מצפה,נראה לי שזה בסדר לפעמים להרגיש כך. אגב מה דעתך על האימרה "מי שמאבד את אמונתו מאבד הכל."
 

יהודי31

New member
נושא פסיכולוגי..

כל אדם מורכב ממוח, לב, שכל, שנאה, רצונות, כעס וכו וכו. תפרק אותם לחתיכות ותבין יותר.. ותגלה על עצמך דברים שלא ידעת עד עכשיו
 
הממ...

כל בן אדם חייב להאמין במשהו. אם לא באלוהים אז באהבה או בעצמם, ויש גם שהאמונה שלהם היא לא להאמין, וזה גם בסדר. כל בן אדם צריך אמונה במשהו... בעיקר לימים הקשים יותר...
 

חייקה

New member
נראה שאתה בא מבית

חסידי אצלנו היו מתלהבים םהשיר אלה חמדה ליבי וכו ודל
 

מיס פטל

New member
כמה מוכר

זוכרת ששרתי בכוונה רבה: שובו אלי ואשובה אליכם, ואומרת לו: הנה שבתי, שוב אתה אלי, החזר אותי לאמונתך. אבל כנראה שהאמת חזקה מן הרגש והערגה, וסופה לנצח.
 
אני מעולם לא סמכתי על אלהים

גם לפי הדת הרי לאלהים יש אינטרסים שונים משלנו, אז אני מעולם לא הרגשתי שאפשר לסמוך עליו שיעשה לי טוב שהרי האינטרס שלו יותר כללי ורחב.
 
יש לי כל כך הרבה מה לומר בעניין

שהעלת, שאין לי כוח להעלות זאת על הכתב..
 

boaZone

New member
ואני תפסתי את עצמי

כמה פעמים בשעת רכיבה על הקטנוע,
מזמזם לי את מזמור לדוד, בניגון סעודה שלישית... מצד שני, אני שומע את לאונרד כהן או פינק פלויד, ואפילו את משינה, ולפעמים אני מרגיש את אותו רטט (דני - פחי שואו!!!).
 

ephi79

New member
../images/Emo45.gif וואו...

ואני חשבתי שאני היחיד שעושה את זה... במיוחד בנסיעות ארוכות, אני מתחיל עם שלום עליכם, אשת חיל ואז קידוש :)
 

גאטליעב

New member
הצורך לסמוך על אלהים זה מחוסר

"בטחון עצמי". כמו שבסוף כל אחד צריך לעזוב את אבא ואמא ולהסתדר לבד, כך גם לגבי זה, אתה צריך לבנות את האישיות שלך ולא להרגיש צורך לסמוך על כוחות עליונים. אנשים חושבים ש"רוחניות" חייב להגיע ממקומות מיסטיים, אבל לדעתי זה יכול להגיע מאהבה פשוטה... ולה' הישועה
 
בנוגע לבטחון עצמי

יש אנשים בעלי בטחון עצמי, שנובע מיכולת או, בעלי בטחון עצמי מופרז. וכשמדובר בבטחון, הנובע מהאומנה באל, הרי הבטחון נסמך על מי שאמור להיות חזק ובעל יכולת רבה משלי ללא שום קנה מידה להשוואה כלל. מעבר לכך אני מסכים אם דבריך. ובהמשך דבריך הזכרת לי מחשבה המשוטטת אצלי זמן רב... מצוי שאנשים מעריכים מי שהוא מתבלט ויחודי במעשיו ובכשוריו. נראה לי, שראוי, אולי אפילו יותר, להעריך את האנשים הפשוטים. אלו שמקיימים את מחיובויותיהם באופן הרגיל, מתנהגים טוב למשפחתם לבן/בת הזוג להורים לילדים, באים לעבודה בזמן ומבצעים את תפקידם באמונה, ועוד כאלו התנהגויות שגרתיות. אנשים כאלו לעיתים אפילו אינם חושבים שהם ראויים להערכה כלשהי...
 

Le Fay

New member
שירים שמדברים על אהבה, השתוקקות

והתרפקות יכולים לשמור על האפקט וּלרַגֵּש גם כשההקשר כבר לא מדבר אליך, לא? עכשיו תחשוב רגע על אנשים שגדלו בארץ על שירי קוזאקים, והם עדיין פורטים להם על מיתר בלב כשהם שומעים אותם (והם אפילו לא היו קוזאקים)... הכי הצחיק אותי כשביקרתי בבית אבות ושמעתי קשישים מאוראגוואי וצ'ילה שרים כל מיני "על גדות הדניפר" ו"אוה וניה" כאלה בערב שירה בציבור, כאילו הם באמת מתגעגעים לדהור בערבות רוסיה, וחשבתי לי - מי יודע, אולי ביני לבינם יש אפילו מספיק גנים של קוזאקים להצדיק את זה. אבל הנקודה היא שזה ממש לא משנה על איזה געגוע ספציפי השיר מדבר, אנחנו הרי לא מתחברים לזה אלא לרגשות שהוא עורר בנו בעבר.
 
ככלל, דבריך נכונים. אלא שבישיבות

מחנכים לחשוב על תוכן המילים היוצאות מהפה. ואף שהשגרה גורמת לאדם למלמל התפילות בשפתיו בעוד ראשו מצוי במקום אחר. בזוהר כתוב שזמן התפילה הוא זמן של קרב ("עידן צלותא עידן קרבא"), כלומר קרב עם היצר המנסה למנוע מהמתפלל לכוון בדבריו היטב. "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם יי אלהינו נזכיר", שאומרים בתפילה, יש שפירשו בהלצה, שכרגיל עסקים נעשים תוך שימוש באמצעי תחבורה למיניהם, רכב, סוסים, ואילו היהודים המתפללים, כאשר נתפלל, ובשם אלהינו נזכיר, מיד הראש מתחיל לחשוב על העסקים במקום להתרכז בתפילה. הרגל זה שחונכתי אליו נשאר לו זכר גם כיום ועדיין אני מוצא עצמי חושב על תוכן המילים, תוכן שהוא בעל משמעות שמעוררת רגשות ומחשבות.
 

Le Fay

New member
ואצלך זה מתקשר גם להתעלות הרוח

שכרוכה בתפילה בכוונה מלאה?
 
למעלה