זה עומד להיות ארוך...
קודם כל שלום ונעים להכיר. אני סטודנטית בת 22 ובעלת המון בעיות. אני יודעת שאני זקוקה ליעוץ פסיכולוגי, תמיד הייתי זקוקה לו אבל אף פעם לא ממש הלכתי על זה. אז אני אספר על הבעיות שלי קודם כל הבעיה הרצינית הראשונה היתה בגיל 11 כשעברתי דירה עם הורי מאזור הצפון לאזור המרכז. המעבר היה מאוד טראומטי באותה תקופה ובשנים שאחר כך. ציונים התחילו להתדרדר למשל אחרי המעבר. עברתי מתלמידה מצטיינת לתלמידה ששמחה שקיבלה לפחות ציון עובר במבחן. עכשיו אני לא יכולה לחשוב על לגור בשום מקום אחר אבל באותה תקופה זה משהו שאף פעם לא ממש סלחתי עליו ולא ממש התמודדתי איתו. דבר רציני שני היה בגיל 15. תמיד הייתי מציגה את זה לחברות למשל בתור 'כמה בחורים ניסו לאנוס אותי' אבל היום אני מסתכלת על זה בתור 'כמה בחורים ממש הפחידו אותי'. דבר זה היה טראומטי מאוד וקרה בחופשת הקיץ בתקופת המעבר בין החטיבה לתיכון. הייתי לפני זה יוצאת כל הזמן, גם במשך השבוע וגם בסופי שבוע כמעט ולא הייתי בבית ואחרי זה אני כל הקיץ ישבתי בבית ופחדתי לצאת החוצה. מצב זה כמובן השתפר אבל הוא עדיין משפיע עלי עמוקות. אני מתביישת להגיד שבגיל 22 עדיין לא היה לי חבר ואין לי ממש הרבה חברות גם כן. הייתי בכלל במצב די קשה בתקופת התיכון, היו ימים שהרגשתי כל כך רע וכל כך חלשה שלא הייתי מסוגלת לצאת מהמיטה בבוקר וללכת לבית ספר. הגעתי גם למצב שאם אני סוף כל סוף בשלבים של למצוא חברה חדשה אני לרוב מתישהו חותכת את זה. לא נותנת לזה לההיפך לרציני מדי. יש יותר מדי עבודה בחברות חדשה שאין לי כח אליה. הגעתי למצב שכל כך נח לי וטוב לי בבית וכל כך התרגלתי למצב הזה של להיות בבית שאני כמעט ולא מרגישה צורך בחברה אנושית. ואני מציינת כמעט כי בזמן האחרון זה מתחיל לאט לאט להפריע לי. ודבר רציני נוסף זה שאמא שלי נפטרה לפני מס' חודשים מסרטן אחרי שהיתה חולה כ-3 שנים. ואני פשוט לא יודעת מה אני מרגישה בנדון. אני כמעט ולא חושבת על זה ולא מתייחסת לזה. לפעמים קורה שפתאום היא חסרה לי, שלדוגמא הייתי צריכה את עצתה במשהו אבל אז זה עובר וזהו. אני מרגישה כאילו לא איכפת לי כל כך. וזה מפריע לי. יש כמובן דברים נוספים אבל זה היה הפורקן המרכזי. השאלות שלי הם אלה: 1. כיצד מוצאים פסיכולוג? קראתי את המאמר על היעוץ הפסיכולוגי והאם באמת ניתן לפתוח דפי זהב ולעשות אן דן דינו ולהתקשר למי שיוצא? עד כמה אפשר להסתמך על כזה דבר? אני לא באופציה לשאול אנשים ולבקש המלצות לפסיכולוגים. 2. פסיכולוג דרך קופת חולים - אני משערת שזה זול יותר מללכת פרטי, האם מישהו שהלך יכול לשתף? אני פשוט לא יודעת איך זה מתבצע, האם זה שונה במשהו מטיפול פרטי, בבקשה תספרו לי את מה שאתם יכולים. 3. יעוץ פסיכולוגי באוניברסיטה - האם הם מטפלים רק בדברים שקשורים ללימודים, חרדת בחינות למשל או שאפשר ממש ללכת ליעוץ. ועד כמה מיקצועיים הם? אני אודה לכל עצה ועזרה. אני מרגישה שזאת הפעם הראשונה שאני ממש חושבת על זה ברצינות אני רק צריכה קצת דחיפה בכיוון הנכון.
קודם כל שלום ונעים להכיר. אני סטודנטית בת 22 ובעלת המון בעיות. אני יודעת שאני זקוקה ליעוץ פסיכולוגי, תמיד הייתי זקוקה לו אבל אף פעם לא ממש הלכתי על זה. אז אני אספר על הבעיות שלי קודם כל הבעיה הרצינית הראשונה היתה בגיל 11 כשעברתי דירה עם הורי מאזור הצפון לאזור המרכז. המעבר היה מאוד טראומטי באותה תקופה ובשנים שאחר כך. ציונים התחילו להתדרדר למשל אחרי המעבר. עברתי מתלמידה מצטיינת לתלמידה ששמחה שקיבלה לפחות ציון עובר במבחן. עכשיו אני לא יכולה לחשוב על לגור בשום מקום אחר אבל באותה תקופה זה משהו שאף פעם לא ממש סלחתי עליו ולא ממש התמודדתי איתו. דבר רציני שני היה בגיל 15. תמיד הייתי מציגה את זה לחברות למשל בתור 'כמה בחורים ניסו לאנוס אותי' אבל היום אני מסתכלת על זה בתור 'כמה בחורים ממש הפחידו אותי'. דבר זה היה טראומטי מאוד וקרה בחופשת הקיץ בתקופת המעבר בין החטיבה לתיכון. הייתי לפני זה יוצאת כל הזמן, גם במשך השבוע וגם בסופי שבוע כמעט ולא הייתי בבית ואחרי זה אני כל הקיץ ישבתי בבית ופחדתי לצאת החוצה. מצב זה כמובן השתפר אבל הוא עדיין משפיע עלי עמוקות. אני מתביישת להגיד שבגיל 22 עדיין לא היה לי חבר ואין לי ממש הרבה חברות גם כן. הייתי בכלל במצב די קשה בתקופת התיכון, היו ימים שהרגשתי כל כך רע וכל כך חלשה שלא הייתי מסוגלת לצאת מהמיטה בבוקר וללכת לבית ספר. הגעתי גם למצב שאם אני סוף כל סוף בשלבים של למצוא חברה חדשה אני לרוב מתישהו חותכת את זה. לא נותנת לזה לההיפך לרציני מדי. יש יותר מדי עבודה בחברות חדשה שאין לי כח אליה. הגעתי למצב שכל כך נח לי וטוב לי בבית וכל כך התרגלתי למצב הזה של להיות בבית שאני כמעט ולא מרגישה צורך בחברה אנושית. ואני מציינת כמעט כי בזמן האחרון זה מתחיל לאט לאט להפריע לי. ודבר רציני נוסף זה שאמא שלי נפטרה לפני מס' חודשים מסרטן אחרי שהיתה חולה כ-3 שנים. ואני פשוט לא יודעת מה אני מרגישה בנדון. אני כמעט ולא חושבת על זה ולא מתייחסת לזה. לפעמים קורה שפתאום היא חסרה לי, שלדוגמא הייתי צריכה את עצתה במשהו אבל אז זה עובר וזהו. אני מרגישה כאילו לא איכפת לי כל כך. וזה מפריע לי. יש כמובן דברים נוספים אבל זה היה הפורקן המרכזי. השאלות שלי הם אלה: 1. כיצד מוצאים פסיכולוג? קראתי את המאמר על היעוץ הפסיכולוגי והאם באמת ניתן לפתוח דפי זהב ולעשות אן דן דינו ולהתקשר למי שיוצא? עד כמה אפשר להסתמך על כזה דבר? אני לא באופציה לשאול אנשים ולבקש המלצות לפסיכולוגים. 2. פסיכולוג דרך קופת חולים - אני משערת שזה זול יותר מללכת פרטי, האם מישהו שהלך יכול לשתף? אני פשוט לא יודעת איך זה מתבצע, האם זה שונה במשהו מטיפול פרטי, בבקשה תספרו לי את מה שאתם יכולים. 3. יעוץ פסיכולוגי באוניברסיטה - האם הם מטפלים רק בדברים שקשורים ללימודים, חרדת בחינות למשל או שאפשר ממש ללכת ליעוץ. ועד כמה מיקצועיים הם? אני אודה לכל עצה ועזרה. אני מרגישה שזאת הפעם הראשונה שאני ממש חושבת על זה ברצינות אני רק צריכה קצת דחיפה בכיוון הנכון.