ארבע תשובות רגועות לגמרי
1. מנפיקים הרבה בולים כי יש הרבה אנשים "שרוטים" המוכנים לרכוש אותם. זה סיפור פשוט של ביקוש והיצע, וגם מדינות שנחשבו לרציניות ובעלות מדיניות הנפקה מרוסנת פשוט לא יכולות לעמוד בפיתוי של הדפסת כסף קל. אינני יודע למה התכוונת כששאלת למה זה לא כמו שטרי כסף, כי זה בדיוק כמו שטרי כסף. גם שם יש שטרות מזכרת (שלא לדבר על מטבעות מזכרת, ומטבעות מיוחדים) והסיבה היחידה שלא מנפיקים כל חודש שטר כסף חדש היא בעיית העלות של הדפסת שטר יחסית למחיר שניתן לקבל תמורתו מאספנים. בולים הפכו כבר בסוף המאה התשע עשרה לפריט שיצרניו ראו למול עיניהם את הסיכוי למכור אותם לאספנים. 2. משלוח מכתבים למדינות זרות מבוסס על הסכם איגוד הדואר הבינלאומי, שהוקם בשנת 1874. על פי הסכם זה סופרים את מספר דברי הדואר שנשלחים מכל מדינה לכל מדינה, ופעם בשנה סוגרים חשבון. כמובן שלא ממש סופרים כל מכתב, ויש שיטות שונות להעריך את מספר וטיב דברי הדואר שנשלחו מישראל לאוגנדה (לשם דוגמה), אבל פעם בשנה ישראל משלמת לדואר אוגנדה סכום מוסכם על פי התחשיב. למעשה ישראל משלמת לאיגוד הדואר הבינלאומי, UPU, סכום כולל והאיגוד מעביר את החלק היחסי לכל חברה באיגוד. 3. יש להפריד בין אי-מייל ומכונות ביול על מנת לענות לשאלתך זו. אי מייל הוא המקביל המודרני של הטלקס, הטלגרף, הטלפון, איתות האש, תופי הטם טם, ושאר שיטות התקשורת הלא פיזיות שהיו נהוגות במהלך ההיסטוריה. האינטרנט יכול להקטין משמעותית את הצורך במשלוח מכתב פיזי, אבל אינו יכול לאפשר לאף אספן לקבל את הבקבוק המיניאטורי או הפז שקנה באתר מרוחק. אם כך, עד שימציאו מכונות דוגמת אלו שכיכבו במסע בין כוכבים, צריך דואר פיזי. השאלה היא כיצד ישלמו בעד המשלוח, ומבחינה זו אין כל הבדל בין בול קלאסי, תווית ביול, מכונת ביול, או סימון כלשהו שהמחיר שולם במזומן. הבול הוא עדיין שיטה לא רעה, וכנראה שלא יעלם כל כך מהר. מכונת ביול כדאית רק לארגון גדול בעל נפח דואר רב, התוויות למינהן המנכרות בדואר מחייבות אותו ללכת לדואר ולעמוד בתור אצל הפקיד (ובכך מחזירה אותי למעשה לשיטה הקלוקלת שהייתה נהוגה טרם המצאת הבול), ורק הבול, אותו אני יכול לרכוש ולהצמיד לפריט הדואר אותו אניח בתיבת הדואר מאפשר לי את הנוחות והגמישות לשימוש בשירותי הדואר. כמובן שאין זה אומר שצריך בהכרח להנפיק ארבעים בולים בשנה, ובהחלט ניתן היה לצורך כך להנפיק בולים קבועים ולהדפיס אותם שוב ושוב, אבל על זה כבר דיברתי, ואין ספק שיש כאן גם שיקול של אספנות. 4. אני מניח שאם היה לי מספיק כסף, הייתי יכול לפנות אל כל ייצרני המשקאות החריפים בעולם, ולקנות מהם את כל הבקבוקונים שעדיין נמצאים אצלם במלאי. מיד לאחר מכן הייתי פונה אל כל סוחרי הבקבוקונים בעולם וקונה מהם את כל המלאי שיש ברשותם. האם זה היה הופך את האוסף ל"סופי"? האם העובדה שאתה תמיד מופתע לגלות בקבוק חדש היא לא תוצאה ישירה של חסרון הכיס והפנאי שלך, שלא אפשר לך לפנות אל כל היצרנים שבעולם? בשאלה שלך הוצגה הקבלה לא הוגנת. איסוף בולי אנגליה מקביל לאיסוף כל הבקבוקונים של חברת "יוסף ובניו משקאות בע"מ". המספר הוא סופי וידוע, המדובר בארגון מסודר שיש ברשותו רשימה של כל מה שהנפיק, ואכן, איסוף עותק אחד רגיל מכל בול אנגלי, או בקבוקון אחד מכל התוצר של "יוסף ובניו", הוא אוסף "סופי". אבל איסוף כל הוריאציות של בולי אנגליה, כולל טעויות ושגיאות הדפסה, כולל הרכבי שימוש בבולים על מעטפות, כולל שימושים חורגים בבולים לצרכים השונים ממה שנועדו לו (קנסות למשל), כולל חותמות ממקומות שונים ומשונים, כולל.... אני מקווה שהבנת את הרעיון. וזה אנגליה בלבד. ומה עם שירותי דואר מקומיים באנגליה, והבולים האיזוריים, ושירותי הדואר העירוניים, ושירותי הדואר שפעלו בזמני שביתה, והדואר הצבאי, והדואר הרשמי, ו.... ומה עם הכלילים, הקונטרסים, מעטפות היום הראשון, ההדפסות החוזרות של הבולים מן המניין.... בקיצור, ניתן היה להעלות ליו טיוב מצגת יפה להפליא, בדיוק כמו זו שפתחה את השרשור הזה, ואורכה היה הרבה יותר מעשר דקות, הרבה הרבה יותר... למרבה האושר והשמחה, אני מניח כי אין תחום איסוף שלא ניתן לעבד ולהתאים אותו לרצונו ולהעדפותיו של האספן. אפשר להשלים בקלות אוסף שכותרתו "בולי הזיכרון של ישראל - שנת 2006", ואפשר להפוך את אותו אוסף למקבילתה של הסימפוניה הבלתי גמורה, פשוט על ידי שינוי הכותרת ל "שימושים ותשניות בבולי הזיכרון של ישראל - שנת 2006".