זה סיוט
איך אפשר לחיות ככה?! אני תקוע בבית של ההורים שלי בגיל 18, לא עושה צבא, לא עובד, אפילו לא יכול לענות לטלפונים בבית והכל בגלל הגמגום הזה. מילא אם זה היה רק גמגום, אבל זה יותר מזה. יש מילים שאני לא יכול להגיד אפילו שאני לבד. תמיד לפני כל משפט אני צריך להתרכז כמה שניות כדי שהוא ייצא בכלל, ועד שהוא יוצא אז בגימגום וגם אז לא תמיד אני מצליח להשלים את כל המשפט. אומרים לי "תתגבר על זה" איך אפשר להתגבר על דבר שאני לא שולט בו בכלל? למה אני צריך להלחץ כל פעם שמישהו פונה אליי? הכי מעורר רחמים היה כשאח שלי זכה באיזה כרטיסים לסרט ואף אחד לא היה יכול ללכת איתו, אז בסוף אני הלכתי כי גם ככה אני לא עושה כלום. אז אח שלי צריך לקנות בשבילי פופקורן וקולה? אח שלי צריך להתקשר להזמין מונית הביתה?! ילד בן 10 מסתדר יותר טוב ממני?!?! הרי אני זה שצריך לדאוג לו, לא הוא לי! אמא שלי צריכה להתקשר בשבילי לכל מקום? אפילו לריב עם אנשים אני לא יכול. אפילו בלישכת גיוס קיבלתי אישור מיוחד שאני יכול לבוא עם מלווה שיידבר במקומי. אפילו הדבר שנראה הכי פשוט לאנשים כמו לבקש מהמוכר סיגריות או להגיד את השם שלי, אני לא יכול. וזה משהו שאפילו הכי מפגר שאני מכיר יכול לעשות. מפגרים חיים יותר טוב ממני? כמה אפשר להיות תלוי באנשים אחרים? עד איזה גיל? בא לי לצעוק, בא לי לקלל, בא לי להגיד מה שבא לי, בא לי לדבר חופשי עם אנשים, בא לי לספר פעם אחת סיפור בלי שייתקע לי באמצע. בא לי לדבר בטלפון, פעם אחרונה שדיברתי בטלפון(אם אפשר לקרוא לזה "דיברתי" יותר נכון מילמלתי כמה מילים) זה היה לפני חמש שנים, לפני שהגמגום החמיר כל כך וגם רק בגלל שזאת הייתה אמא, וגם איתה קשה לי לדבר. בא לי להכיר, בא לי לצאת, בא לי לחיות לבד, בלי הורים בלי אחים בלי האינטרנט. אבל זה כבר לא ייקרה. אז נשאר רק לחכות למוות. אתם לא חייבים להגיב, וגם לא לקרוא את כל זה... כתבתי את זה יותר בשביל עצמי.
איך אפשר לחיות ככה?! אני תקוע בבית של ההורים שלי בגיל 18, לא עושה צבא, לא עובד, אפילו לא יכול לענות לטלפונים בבית והכל בגלל הגמגום הזה. מילא אם זה היה רק גמגום, אבל זה יותר מזה. יש מילים שאני לא יכול להגיד אפילו שאני לבד. תמיד לפני כל משפט אני צריך להתרכז כמה שניות כדי שהוא ייצא בכלל, ועד שהוא יוצא אז בגימגום וגם אז לא תמיד אני מצליח להשלים את כל המשפט. אומרים לי "תתגבר על זה" איך אפשר להתגבר על דבר שאני לא שולט בו בכלל? למה אני צריך להלחץ כל פעם שמישהו פונה אליי? הכי מעורר רחמים היה כשאח שלי זכה באיזה כרטיסים לסרט ואף אחד לא היה יכול ללכת איתו, אז בסוף אני הלכתי כי גם ככה אני לא עושה כלום. אז אח שלי צריך לקנות בשבילי פופקורן וקולה? אח שלי צריך להתקשר להזמין מונית הביתה?! ילד בן 10 מסתדר יותר טוב ממני?!?! הרי אני זה שצריך לדאוג לו, לא הוא לי! אמא שלי צריכה להתקשר בשבילי לכל מקום? אפילו לריב עם אנשים אני לא יכול. אפילו בלישכת גיוס קיבלתי אישור מיוחד שאני יכול לבוא עם מלווה שיידבר במקומי. אפילו הדבר שנראה הכי פשוט לאנשים כמו לבקש מהמוכר סיגריות או להגיד את השם שלי, אני לא יכול. וזה משהו שאפילו הכי מפגר שאני מכיר יכול לעשות. מפגרים חיים יותר טוב ממני? כמה אפשר להיות תלוי באנשים אחרים? עד איזה גיל? בא לי לצעוק, בא לי לקלל, בא לי להגיד מה שבא לי, בא לי לדבר חופשי עם אנשים, בא לי לספר פעם אחת סיפור בלי שייתקע לי באמצע. בא לי לדבר בטלפון, פעם אחרונה שדיברתי בטלפון(אם אפשר לקרוא לזה "דיברתי" יותר נכון מילמלתי כמה מילים) זה היה לפני חמש שנים, לפני שהגמגום החמיר כל כך וגם רק בגלל שזאת הייתה אמא, וגם איתה קשה לי לדבר. בא לי להכיר, בא לי לצאת, בא לי לחיות לבד, בלי הורים בלי אחים בלי האינטרנט. אבל זה כבר לא ייקרה. אז נשאר רק לחכות למוות. אתם לא חייבים להגיב, וגם לא לקרוא את כל זה... כתבתי את זה יותר בשביל עצמי.