Spoiled cat16
New member
זה נורמלי?
אני נמצאת קצת במצב טיפה בעייתי,אני בתקופה נורא לחוצה.. לומדת ועובדת נורא קשה בנתיים-רק עובדת..סיימתי שנה ראשונה. אבל עובדת כמה שיותר כדי לממן את עצמי. אני לא מבקשת עזרה מההורים.אני יודעת לפרנס את עצמי לא רע בכלל..אבל המצב בבית לא פשוט. אימא שלי מפרנסת יחידה..ואבא שלי עבר תאונה והוא לא עובד יותר..מאז הוא נדפק לגמרי. אז הכל נופל על אימא שלי כבר כמה שנים "טובות"..ואני יודעת קשה לה נורא ורע לה.. וזה משפיע עליי..כי אבא שלי ממרר לה את החיים..וגם לי. הוא לא נותן עצמאות,ביטחון וכדומה..הוא רק מעיר,ואומר מה לעשות ומה לא לעשות,צועק,משפיל,מתערב בכל דבר, בן אדם מטונף.זה נורמלי שאני מדברת עליו ככה? שאני בזה לו? שאני כל הזמן מייחלת לו שהוא ימות? שאני פשוט שונאת אותו??? והייתי מעדיפה להיות בלי אבא?זה שפוי? הוא רק עושה לנו רע..ושתינו סובלות..הוא בן אדם חולה..אבל היא לא רוצה ויכולה להתגרש ממנו.. גם כי אין לה לאן ללכת ואין מספיק כסף כדי לעזוב ולגור בדירה אחרת..ואפילו אין אומץ לקחת סיכון ולעזוב "הכל". אני מנסה שיהיה לה טוב..כי אני יודעת שרע לי ב"נישואים האלה"..אני עצמאית ובוגרת ועובדת קשה ולא מבקשת ממנה שקל,ההפך מסנה לעזור לה בכל האמצעים...אבל זה לא מספיק.היא פשוט סובלת,שלא לדבר על זה שממש רע לה בעבודה. היא אישה של פעם,שמפחדת משינויים,וכבר השלימה עם המצב שלה. אני ניסיתי לשכנע אותה כמה פעמים להתגרש אבל היא לא מסוגלת.. מה עושים?מצד אחד אני אוהבת את איפה שאני גרה..סידרתי לעצמי פינה שקטה וצדדית ליד ההורים שלי.. אבל מצד שני זה קשה שכל הזמן מכתיבים לך מה לעשות,ונכנסים לך לוורידים. זה פשוט סיוט שאי אפשר להתעורר ממנו.
והלב שלי נשבר על אימא שלי...לא יכולה לנטוש אותה. אולי לא נשמעת לכם ככה ילדה/בחורה בת 22 שכבר אחרי צבא ועובדת ועצמאית להישמע ככה..אבל זאת אני.
אני נמצאת קצת במצב טיפה בעייתי,אני בתקופה נורא לחוצה.. לומדת ועובדת נורא קשה בנתיים-רק עובדת..סיימתי שנה ראשונה. אבל עובדת כמה שיותר כדי לממן את עצמי. אני לא מבקשת עזרה מההורים.אני יודעת לפרנס את עצמי לא רע בכלל..אבל המצב בבית לא פשוט. אימא שלי מפרנסת יחידה..ואבא שלי עבר תאונה והוא לא עובד יותר..מאז הוא נדפק לגמרי. אז הכל נופל על אימא שלי כבר כמה שנים "טובות"..ואני יודעת קשה לה נורא ורע לה.. וזה משפיע עליי..כי אבא שלי ממרר לה את החיים..וגם לי. הוא לא נותן עצמאות,ביטחון וכדומה..הוא רק מעיר,ואומר מה לעשות ומה לא לעשות,צועק,משפיל,מתערב בכל דבר, בן אדם מטונף.זה נורמלי שאני מדברת עליו ככה? שאני בזה לו? שאני כל הזמן מייחלת לו שהוא ימות? שאני פשוט שונאת אותו??? והייתי מעדיפה להיות בלי אבא?זה שפוי? הוא רק עושה לנו רע..ושתינו סובלות..הוא בן אדם חולה..אבל היא לא רוצה ויכולה להתגרש ממנו.. גם כי אין לה לאן ללכת ואין מספיק כסף כדי לעזוב ולגור בדירה אחרת..ואפילו אין אומץ לקחת סיכון ולעזוב "הכל". אני מנסה שיהיה לה טוב..כי אני יודעת שרע לי ב"נישואים האלה"..אני עצמאית ובוגרת ועובדת קשה ולא מבקשת ממנה שקל,ההפך מסנה לעזור לה בכל האמצעים...אבל זה לא מספיק.היא פשוט סובלת,שלא לדבר על זה שממש רע לה בעבודה. היא אישה של פעם,שמפחדת משינויים,וכבר השלימה עם המצב שלה. אני ניסיתי לשכנע אותה כמה פעמים להתגרש אבל היא לא מסוגלת.. מה עושים?מצד אחד אני אוהבת את איפה שאני גרה..סידרתי לעצמי פינה שקטה וצדדית ליד ההורים שלי.. אבל מצד שני זה קשה שכל הזמן מכתיבים לך מה לעשות,ונכנסים לך לוורידים. זה פשוט סיוט שאי אפשר להתעורר ממנו.