זה נגמר מתי שהוא...

[שליים]

זה נגמר מתי שהוא...

קצת רקע לפני השאלה :
בתיכון הייתי עם הפרעת אכילה שטופלה במשך שנים
עברנו מקום מגורים ועם השנים פחות נזקקתי לטיפול וחייתי עם זה (לא טוב אבל ...)

בשני ההריונות שלי היתה רגרסיה מטורפת וכמובן שמייד ניגשתי לטיפול
אני שנתיים אחרי הריון האחרון - לא בטיפול כרגע (היה לי מטפל שמאוד התחברתי אליו )
ואני מרגישה בשבועיים האחרונים תחושת תסכול מטורפת
שהמחשבות שלי - הטורדניות שקשורות למשקל/דימוי גוף לעולם לא יעלמו
זה נגמר מתי שהוא באמת? או שצריך ללמוד לחיות עם זה ?

מי שעברה את זה אני אשמח לשמוע את החוויות שלכן ...
כי אני מגדירה את עצמי בריאה אבל יש עדיין שריטה כזו או חריטה שנשארת
ואני לא חושבת על אוכל כמו כולם

תודה מראש

 

[clastic]

שאלה טובה

והאמת היא שאין לי כ״כ תשובה לזה.
בעיקר כי השאלה שלך מתנגשת (או אולי דווקא מתחברת) לשאלה שאני שואל את עצמי
כבר הרבה זמן: מתי אדם ש״החלים״ מהפרעת אכילה נחשב ״בריא״?
(אפשר להיות הרבה יותר פילוסופיים ולנסות להגדיר ״בריא״ אבל נראה לי שנוותר לעת עתה).

אני חושב שבסופו של דבר מדובר בהשפעה שיש להפרעה עלייך.
מידת ההשפעה, כמות הסבל שנגרם לך, אופן ההתמודדות שלך, סימפטומים אם יש (גם נפשיים?),
זה הכל נורא אישי ולכן גם כפוף לסטנדרטים שלך ומה שנחשב בריא בעינייך.
בעיני השורה התחתונה מסתכמת במילים ״איכות חיים״.
נתעלם כמובן מדברים שמוסיפים או מחסירים לאיכות החיים שלך שלא קשורים לאכילה.
איכות החיים כפי שהייתה בשיא המחלה, איכות החיים כפי שהיא עכשיו, איכות החיים כפי שהיית רוצה שתהייה.

כמו ניסיתי להסביר לפסיכיאטרית בשיחת השחרור מרמב״ם לפני אי-אילו שנים:
״את רואה את הקיר הזה? את יודעת באופן בלתי רצוני שהוא בצבע לבן? ונכון שזה לא בהכרח משפיע עלייך?
אז אני יודע, ספונטנית בלי לחשוב על זה, כמה קלוריות יש בבננה. היום זה כבר לא באמת מזיז לי״.

 

[hory0]

תשובה טובה..

תגובה כל כך יפה.
לא יכלתי שלא להגיב..

ניסחת נכון, את התחושות והמחשבות שאני מנסה לגבש לתוכי למילים, לאותו מקום שאולי, רק אולי, יום אחד גם אני אהיה בו.
תודה!

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ברוכה הבאה

אני יודעת שבתהליך שאני עשיתי, עברו השנים והמחשבות היו פחות טורדניות, פחות אוטומטיות, פחות חריפות, ולאט לאט גם כמעט ונעלמו. לא שאין לי מחשבות על גוף ומשקל אף פעם ולא שאני לא מתוסכלת לפעמים או כועסת על עצמי על מה שאכלתי או על איך שאני נראית, אבל זה בהחלט ברמה שאפשר לחיות איתה ושלא מנהלת את החיים.
זה קשור לזמן שעבר מאז שהפסקתי את ההתנהגויות החולות, כי הזמן הוא רופא מדהים, והמנגנונים שלנו מאפשרים לנו להתרחק גם מחשבתית ממה שאנחנו רחוקים ממנו התנהגותית, אבל קשור גם לעבודה קשה שעשיתי בטיפולים מסוגים שונים.
אם את מרגישה מצוקה, אולי שווה לחזור לטיפול,
וגם אם לא טיפול, לחזור לעבודה עצמית על הנושא.

חוץ מהמחשבות, כמה התעסקות יש לך בחולי? איך האכילה שלך? כמה את מקפידה לשמור על אכילה טובה?

 

[קולדון]

מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת.

ו....לכן גם אין לי ממש תשובה.
כרגע אני חושבת שמאוד קשה לשנות לגמרי את המנגנוני הדחקה שמובילים בסופו של דבר להפרעות אכילה.
מה שעוזר לי זה לוודא שהחיים שלי הם כאלו שאני לא אצטרך לברוח מהם. ככל שהם יותר טובים ומלאים אני יותר קרובה לעצמי ופחות בורחת להפרעות אכילה..
גם בגדול- ככל שהחיים יותר מלאים יש יותר מה להפסיד, ויותר קשה לזרוק את הכל ולשקוע לתוך עולם הפרעות האכילה, במיוחד אחרי שיצאת ממנו.

אני הרבה חושבת על הריון, ועל מה שיקרה לי כתוצאה מכך, ומאו ברור לי שאני אהיה עם ליווי צמוד של טיפול, אפילו אם רק לוודא מניעה.

אז, כן... בגדול אני חושבת שתמיד צריך להיות ערניים ולהזהר לא ליפול.

 

[מותשתפיזית נפשית]

שאלה- מקווה שתעני

איך הסתדרת עם ההריונות. את גם בולמית? חייבת לדעת איך זה מסתדר ה"א והריונות. תודה מראש

 

[קולדון]

היי

אני לא בולמית, אלא הייתי אנורקטית, ועכשיו אני בריאה.

ו...עוד לא עברתי הריון, אם אכנס להריון זה עלול להיות טריגר גדול עבורי.