זה לא.
זה לא הרמטכ"ל הזה שמטריף אותי, שכבר מזמן אינו מייצג אותי, עלוב הנפש שאמר שכשהוא משגר טיל לתוך אוכלוסיה אזרחית הוא מרגיש מכה קטנה בכנף. זו לא אכזבה, כי בכדי שתהיה אכזבה דרושות ציפיות, ואני באחת עשרה שנים של שירות קרבי בסדיר ומילואים בשטחים מיציתי את מלאי הציפיות שלי. זו לא תחושת הבגידה, כי אני פטריוט, משרת את המדינה, משלם מיסים ואפילו מנקה את המדרכות ליד הבית ואת פח הזבל כשעובדי העיריה אינם מבצעים את עבודתם. זו אינה תחושת הנטישה שלי כאזרח ע"י המדינה, הבחירה שלי לעבור מהיי טק לחינוך באה גם משם, וברור לי מי מחזיק את המדינה ולמי היא דואגת. זה אפילו לא חוסר השוויון המשווע, הנורא, שבין עניים לעשירים; ראינו מי נרקב במקלטים מזוינים בלי צבע ומי ברח תוך יום לבית מלון; ראינו את הקשישים בלי תרופות ואת קריסת שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך הציבוריים (וראינו את עיר גאידמק, אירוני שהאיש שמרוויח ממלחמות מסייע בעת מלחמה בואקום מביש שיוצרת מדינת העשירים). טוב, מדיניות ההפרטה הימנית של ביבי עושה את שלה, ושיירקבו העניים. זה לא חוסר היושר וחוסר היושרה של הפוליטיקאים (פרץ שדורש עכשיו תוספת לביטחון, בצביעות אין קץ, ביבי שאומר באותו נושא בדיוק ההיפך ממה שאמר ועשה לפני המלחמה, אולמרט שמעולם לא היה סמל לאינטגריטי יוצא דופן, בלשון המעטה). זה לא השמאל, שנדם ונעלם, הומאניסטים דלה-שמאטע, שלא ממצמצים כשהצבא הכי מוסרי בעולם הורג 1000 איש בלי למצמץ, וכולם מגעגעים כמה זה בסדר, כמה זה טוב להרוג אותם, גם כש"הם" ילדים. שיטת החיסולים והסיכולים חדרה אלינו, באמירה המוסרית, היהודית, במקום שעזה תהיה אנחנו, אנחנו הפכנו להיות עזה. זו בושה, אבל זו לא הבושה שאוכלת אותי עכשיו. וזה לא אח של חבר טוב שלי שנהרג בצורה מטופשת ומיותרת, ולא ידיד שרכב איתי על אופנועים מספר פעמים, שנקטף בדמי ימיו, ולא אח של תלמידה שלי, לא זה מה שהורס אותי, לא הלוויות שהייתי בהן. לא אלה הדברים שמשגעים אותי. מה שאוכל אותי מבפנים הוא שהכל צפוי, והרשות נתונה. הרי ידענו, הרי צעקנו בשער, הרי אמרנו שהקונצנזוס רע, הרי צה"ל זה אנחנו, ואנחנו צה"ל (גם הלוחמים הנפלאים, אבל גם הימ"חים המרוקנים). אולי זו היהירות הישראלית, תולדה של כיבוש והתעמרות. אולי זה אנושי, לא להביט אל האפילה, להתעלם מטחב שמשגשג בה, אבל זה מה שהכי מכאיב, שהכל ידוע, גם המלחמה הבאה, ואף אחד לא מקשיב לילד שמצביע על ערוותו של המלך וצועק.
זה לא הרמטכ"ל הזה שמטריף אותי, שכבר מזמן אינו מייצג אותי, עלוב הנפש שאמר שכשהוא משגר טיל לתוך אוכלוסיה אזרחית הוא מרגיש מכה קטנה בכנף. זו לא אכזבה, כי בכדי שתהיה אכזבה דרושות ציפיות, ואני באחת עשרה שנים של שירות קרבי בסדיר ומילואים בשטחים מיציתי את מלאי הציפיות שלי. זו לא תחושת הבגידה, כי אני פטריוט, משרת את המדינה, משלם מיסים ואפילו מנקה את המדרכות ליד הבית ואת פח הזבל כשעובדי העיריה אינם מבצעים את עבודתם. זו אינה תחושת הנטישה שלי כאזרח ע"י המדינה, הבחירה שלי לעבור מהיי טק לחינוך באה גם משם, וברור לי מי מחזיק את המדינה ולמי היא דואגת. זה אפילו לא חוסר השוויון המשווע, הנורא, שבין עניים לעשירים; ראינו מי נרקב במקלטים מזוינים בלי צבע ומי ברח תוך יום לבית מלון; ראינו את הקשישים בלי תרופות ואת קריסת שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך הציבוריים (וראינו את עיר גאידמק, אירוני שהאיש שמרוויח ממלחמות מסייע בעת מלחמה בואקום מביש שיוצרת מדינת העשירים). טוב, מדיניות ההפרטה הימנית של ביבי עושה את שלה, ושיירקבו העניים. זה לא חוסר היושר וחוסר היושרה של הפוליטיקאים (פרץ שדורש עכשיו תוספת לביטחון, בצביעות אין קץ, ביבי שאומר באותו נושא בדיוק ההיפך ממה שאמר ועשה לפני המלחמה, אולמרט שמעולם לא היה סמל לאינטגריטי יוצא דופן, בלשון המעטה). זה לא השמאל, שנדם ונעלם, הומאניסטים דלה-שמאטע, שלא ממצמצים כשהצבא הכי מוסרי בעולם הורג 1000 איש בלי למצמץ, וכולם מגעגעים כמה זה בסדר, כמה זה טוב להרוג אותם, גם כש"הם" ילדים. שיטת החיסולים והסיכולים חדרה אלינו, באמירה המוסרית, היהודית, במקום שעזה תהיה אנחנו, אנחנו הפכנו להיות עזה. זו בושה, אבל זו לא הבושה שאוכלת אותי עכשיו. וזה לא אח של חבר טוב שלי שנהרג בצורה מטופשת ומיותרת, ולא ידיד שרכב איתי על אופנועים מספר פעמים, שנקטף בדמי ימיו, ולא אח של תלמידה שלי, לא זה מה שהורס אותי, לא הלוויות שהייתי בהן. לא אלה הדברים שמשגעים אותי. מה שאוכל אותי מבפנים הוא שהכל צפוי, והרשות נתונה. הרי ידענו, הרי צעקנו בשער, הרי אמרנו שהקונצנזוס רע, הרי צה"ל זה אנחנו, ואנחנו צה"ל (גם הלוחמים הנפלאים, אבל גם הימ"חים המרוקנים). אולי זו היהירות הישראלית, תולדה של כיבוש והתעמרות. אולי זה אנושי, לא להביט אל האפילה, להתעלם מטחב שמשגשג בה, אבל זה מה שהכי מכאיב, שהכל ידוע, גם המלחמה הבאה, ואף אחד לא מקשיב לילד שמצביע על ערוותו של המלך וצועק.
