זה לא עוזב
הגוף מאוד מגיב לאבל ולדכאון. גם אם אני קמה ומחליטה שבא לי לעשות משהו, ואני לא חושבת על אמא שלי כל הזמן, אז יש ימים שהגוף שלי עייף ותשוש בלי סיבה (חוץ מהדיכאון..) שהצוואר שלי תפוס, אני מרגישה את הלחץ יושב לו שם..הלסתות של כואבות כי אני כל היום מחזיקה אותן קפוצות וגם בלילה, ויש לי לחצים ברקות, כמו כאבי ראש עמומים כאלה, שלא צריך לקחת בשבילהם אקמול - זו ההרגשה שלי. העמימות הזו בראש עוברת באיזשהו שלב, זה גם קצת מלווה בחרדות לא מוסברות. והכל נובע מהדיכאון הזה. מלקלוט בגיל 28 שאמא שלי האהובה, שהייתי כל כך קשורה אליה, אני בתה היחידה, שהייתה מרכז בחיי, איננה. ואני מרגישה את החלל, את החוסר, את הגעגועים, את הכאב הנורא הזה שלא עוזב לדקה,וזה כנראה עושה את שלו. אני אדם בריא, עושה ספורט, אוכלת מאוזן, מאוד אנרגטית. ועכשיו יש לי את הלחצים בראש, בצואר, אני עייפה ותשושה- מאוד לא אני. הלוואי וזה יעבור כבר. אני רוצה לחזור למצב הגופני הרגיל שלי. אני יודעת שהעצב לא יעבור, אבל עכשיו הדכאון העמוק הזה פשוט משתלט על כל איבר בגוף שלי וזה מציק. אני מרגישה שהקליטה שהיא לא כאן, ושהנורא נכל קרה, היא בהדרגה. כלומר הנפילה לדכאון הייתה ממש מהירה, אחרי החתונה נסענו לירח דבש, ושם כבר הנפש והגוף אמרו לי-עד כאן ההדחקה! קרה הנורא מכל ואי אפשר להתעלם יותר! אבל זו לא ההבנה האמיתית , ההבנה האמיתית שהיא לא כאן לא קוראת בפעם אחת. זה בכל פעם עוד קליטה קטנה ועוד הבנה קטנה. וכנראה זה מה שעושה את העצב ממושך. לפעמים אני לא מבינה איך זה קרה בסוף, הדבר שכל כך פחדתי ממנו כל כך הרבה שנים (זה היה הסרטן השני שלה) , כמה התפללתי שהיום הזה לא יבוא. כמה הייתי חרדה ממנו. תמיד חשבתי שאני לא אצליח לחיות אם היא תמות. ועכשיו זה קרה כשאני ילדה גדולה, זה עתה התחתנתי, אני רוצה ילדים ומשפחה משלי. ואני בהחלט רוצה לחיות טוב. אבל עכשיו זה פזוט כואב ולא נתפס עד הסוף. כי אני רוצה אותה כאן איתי, לא רוצה להיות בדיכאון ולא רוצה שהגוף יכאב. רוצה שהכל יהיה בסדר. אני אפילו מתקשה לענות לשאלה מה שלומי. כי אני מרגישה שאם אענה בפשטות "בסדר" זה יהיה שקר. כי הכל לא בסדר! כי אני עצובה. כי לא בא לי כלום, כי כבר כטאב לי הראש מלבכות (למרות שזה משחרר). בחצי שנה הראשונה לא בכיתי בכלל. עכשיו בכל פעם שאני כותבת פה אני בוכה. אבל זה חיובי. וחשוב.
הגוף מאוד מגיב לאבל ולדכאון. גם אם אני קמה ומחליטה שבא לי לעשות משהו, ואני לא חושבת על אמא שלי כל הזמן, אז יש ימים שהגוף שלי עייף ותשוש בלי סיבה (חוץ מהדיכאון..) שהצוואר שלי תפוס, אני מרגישה את הלחץ יושב לו שם..הלסתות של כואבות כי אני כל היום מחזיקה אותן קפוצות וגם בלילה, ויש לי לחצים ברקות, כמו כאבי ראש עמומים כאלה, שלא צריך לקחת בשבילהם אקמול - זו ההרגשה שלי. העמימות הזו בראש עוברת באיזשהו שלב, זה גם קצת מלווה בחרדות לא מוסברות. והכל נובע מהדיכאון הזה. מלקלוט בגיל 28 שאמא שלי האהובה, שהייתי כל כך קשורה אליה, אני בתה היחידה, שהייתה מרכז בחיי, איננה. ואני מרגישה את החלל, את החוסר, את הגעגועים, את הכאב הנורא הזה שלא עוזב לדקה,וזה כנראה עושה את שלו. אני אדם בריא, עושה ספורט, אוכלת מאוזן, מאוד אנרגטית. ועכשיו יש לי את הלחצים בראש, בצואר, אני עייפה ותשושה- מאוד לא אני. הלוואי וזה יעבור כבר. אני רוצה לחזור למצב הגופני הרגיל שלי. אני יודעת שהעצב לא יעבור, אבל עכשיו הדכאון העמוק הזה פשוט משתלט על כל איבר בגוף שלי וזה מציק. אני מרגישה שהקליטה שהיא לא כאן, ושהנורא נכל קרה, היא בהדרגה. כלומר הנפילה לדכאון הייתה ממש מהירה, אחרי החתונה נסענו לירח דבש, ושם כבר הנפש והגוף אמרו לי-עד כאן ההדחקה! קרה הנורא מכל ואי אפשר להתעלם יותר! אבל זו לא ההבנה האמיתית , ההבנה האמיתית שהיא לא כאן לא קוראת בפעם אחת. זה בכל פעם עוד קליטה קטנה ועוד הבנה קטנה. וכנראה זה מה שעושה את העצב ממושך. לפעמים אני לא מבינה איך זה קרה בסוף, הדבר שכל כך פחדתי ממנו כל כך הרבה שנים (זה היה הסרטן השני שלה) , כמה התפללתי שהיום הזה לא יבוא. כמה הייתי חרדה ממנו. תמיד חשבתי שאני לא אצליח לחיות אם היא תמות. ועכשיו זה קרה כשאני ילדה גדולה, זה עתה התחתנתי, אני רוצה ילדים ומשפחה משלי. ואני בהחלט רוצה לחיות טוב. אבל עכשיו זה פזוט כואב ולא נתפס עד הסוף. כי אני רוצה אותה כאן איתי, לא רוצה להיות בדיכאון ולא רוצה שהגוף יכאב. רוצה שהכל יהיה בסדר. אני אפילו מתקשה לענות לשאלה מה שלומי. כי אני מרגישה שאם אענה בפשטות "בסדר" זה יהיה שקר. כי הכל לא בסדר! כי אני עצובה. כי לא בא לי כלום, כי כבר כטאב לי הראש מלבכות (למרות שזה משחרר). בחצי שנה הראשונה לא בכיתי בכלל. עכשיו בכל פעם שאני כותבת פה אני בוכה. אבל זה חיובי. וחשוב.
