זה לא אוטיזם

[arana1]

זה לא אוטיזם

מבחינתי זה לא ממש משנה אם זה אוטיזם או לא
כי מבחינתי אין דבר כזה אוטיזם אלא רק אנשים
עם סטים שונים של מאפיינים שלכל אחד מהם יש מקום ופירוש משמעותי
אבל נראה שהשאלה הזאת מאוד מטרידה אנשים שזקוקים נואשות לתוויות אז אני מביא התרשמות שקראתי הבוקר

 

[homealone]

לקרוא יותר מידיי בשפה שניה לא עושה לי טוב

 

[schlomitsmile]

נכון, כולם אנשים ועדיין, נראה לי שיש טעם במציאת מכנים משותפים לקבוצות אנשים.
זה עשוי לעזור לבנאדם להבין את עצמו,
למצוא קבוצת התייחסות רלוונטית עבורו,
לבנות את זהותו כאדם צעיר מאד.
ועשוי לעזור גם לאחרים להבין את הבנאדם טוב יותר,
ולייצר עבורו סביבה מאפשרת צמיחה.

קטונתי מלאבחן את ויליאם הנ"ל, אבל
For me, William’s imaginativeness, as well as the emotional give-and-take in our pretend play interactions, was proof positive that it was folly to consider him autistic in any way.
נשמע ממש לא משכנע.
זה שלילד יש דמיון והוא מתקשר באחד על אחד עם מבוגר,
ממש לא שולל היותו א"ס.
גם התיאור שלו בהמשך גדילתו, יכול בהחלט להתאים.
לא נעים לי להגיד, אבל נראה לי שכותב המאמר הזה
שבוי בכלמיני דעות קדומות מוזרות לגבי א"סים...

 

[arana1]

נוטה לפקפק באבחון ככלי להבנה ובניית זהות

גם לדעתי ויליאם הנ"ל יכול בהחלט להתאים לאיבחון כאוטיסט
ההפניה למאמר הגיע מקבוצה שהתעצבנה ממנו

מבחינתי הבעייה היא לא האם הוא אוטיסט או לא אלא המידה שבה האבחון והתיאור הרפואי מקצועי של אוטיזם באמת עוזר בתיאור ומציאת מכנה משותף או רק מפריע
לדעתי אין ספק שהוא רק מפריע
ואפילו מאוד

 

[schlomitsmile]

כמאמר הההלצה היהודית: אם תשאל 3 יהודים מיהו יהודי,
תקבל 4 תשובות

נראה לי שגם בעניין זה, יש א"סים שיגידו כמוך,
יש אחרים שיגידו שהאיבחון היה דוקא חשוב להם
(למשל בעלי).
ויש בטח אחרים עם התנסויות אחרות.

גם אני דוחה כידוע לך את ההתייחסות הקלינית,
את הראיה של זהות כפתולוגיה.
אבל אפשר, אם רוצים, לבור את המוץ מן התבן,
לנפות את ההתייחסות הנ"ל ולהתייחס לעיקר, למהות:
הנ"ל שייך לקבוצה מסויימת, בעלת מאפינים מסויימים.
וזה יכול לדעתי ומנסיוני עם ילדיי ובעלי, בהחלט להועיל לבנאדם.

 

[arana1]

לא מבין סובלנות לאי סובלנות

לא מצליח להתחבר לזה
וכיוון שלדעתי אין שום ספק שמה שנחשב בטעות להתייחסות קלינית אינו יותר מבריונות לשמה וכיוון שאין לי ספק שבריונות לא יכולה להוות יסוד להתפתחות של חברה המושתתת על מגוון דעות וגישות וזהויות אז אין לי ספק שהצד הקליני - אבחוני משקף רשעות וטיפשות שככזאת לא מתאימה כמצע ליצירת זהות.פרטית וקבוצתית

הבעייה שההתייחסות הקלינית משקפת את המבנה הכחני של החברה ולכן אפילו הנסיון לדבר על זה נתקל בקשיים עצומים וכיוון שאין לי ספק שהמצבים היותר קשים שנובעים ממה שמתוייג כאוטיזם הם תגובות על כחניותה הרדודה של הסביבה אז מבחינתי אנשי המקצוע הם הבעייה ולא הפתרון שלה
וזה לא מקרי שאף אחד מהם לא עשה מעולם שום מאמץ ראוי לקשור את המאפיינים האוטיסטים לזהות בעלת משמעות,
לאנשים שמחפשים כח ושליטה חשוב להפריד,
גם את האדם מעצמו,
וכמו שעולה גם בפורום הזה מתגובות שמייצגות את הצד המקצועי אז גם שם יש משקל גדול במיוחד לנסיון להפריד את האוטיזם מכלל החברה והאנושות,להעניק לו יחוד מדומה,שלילי,ולדחות לחלוטין את היחוד החיובי,האנושי שבו
כנסיון לדייק במקומות שבהם לא צריך לדייק תוך טשטוש ודיכוי והכחדה של כל נסיון לדיוק אנושי ומוסרי יותר,מכליל יותר

כשאנשים יבינו שהמרחק בין אוטיסט בתפקוד נמוך לבין ילד מחונן או אוטיסט בתפקוד גבוה אינו נוקשה וקבוע אלא בעיקר תוצאה של רגישות לתגובות הסביבה ולכן לפעמים דווקא זה שמתפקד נמוך הוא גם זה שחכם ורגיש יותר אז הרופאים יפסיקו לתקוע מסמרים בראשים של ילדים ולקבע אותם בתנוחה שבסך הכל הייתה תגובה לאטימות והזנחת הסביבה

 

[אמא חמסה]

"לפעמים דווקא זה שמתפקד נמוך הוא גם שחכם

ורגיש יותר".

לפי איזה כלים? מי יקבע מי חכם יותר? מי רגיש יותר?

האם החכמה נקבעת לפי מבחני איי קיו?

 

[arana1]

זה כל העניין שלא דווקא מבחני איי קיו

לא יודע מי יקבע מי חכם ורגיש יותר,לדעתי זו לא אמורה להיות שאלה פרסונלית,או היררכית,התפישה החברתית המקובלת,זאת שאת מייצגת אותה כאן,מחפשת תמיד את הקובע,את המחליט,זה שלא אמור להיות אדם אחד כזה ,וגם לדעתי לא אמור להיות אדם כזה (אני הרי מתעב סמכויות,כל סמכות) לא אומר שאין כלים ומדדים אמינים ומדוייקים לחוכמה ולרגישות

אני הייתי הולך בכיוון של היכולת ליישב סתירות,למצוא פתרונות למצבים מורכבים דרך גילוי קשרים לא ידועים ולא מקובלים,היכולת לראות עמוק ורחב בו זמנית,ודווקא להרבה אנשים המאובחנים כבעלי כשל התפתחותי נרחב יש נטייה בדיוק לכך,אלא שבדיוק לכן הם מנסים ללכת כל הזמן גם בכיוונים הלא מקובלים,דבר שנחשב כמחלה וסטייה ולקות על ידי בריוני הסמכות הרפואית והמקצועית(חד כיווניות נוקשה,אינרטיות אטומה, מהווה מאפיין בלתי נמנע של כל סמכות) ,וכיוון שהמאפיינים שהזכרתי מתבטאים גם כרגישות גדולה מהממוצע לכיוון המבט,לאיכות הגישה,ליחס,להדדיות,אז זו בעיקר הבריונות ה"מקצועית" וה"טיפולית",שאמנם מתיישבת או לפחות מדברת לחרדות המשפחות,שהורסת את סיכויי הקיום של האוטיסטים ומפרה אנושות את הנסיונות החוזרים ונשנים לבנות ולהיבנות דרך אינטגרציית זהות מהותית

 

[אמא חמסה]

קודם אתה אומר שיכול להיות

שאדם שנחשב בתפקוד נמוך יתברר כאדם חכם ורגיש יותר (כלומר, יחסיות, כלומר, שמשהו יקבע שהוא חכם יותר או רגיש יותר או שניהם).

אני חושבת שאפשר לראות חכמה של אדם, גם בלי מבחנים ובלי בדיקות.
אני למשל ידעתי שהילדים שלי חכמים לפי זה שראיתי אצלם כל מיני סימנים, שלדעתי מצביעים על חכמה. למשל, יצירתיות.
אני זוכרת למשל שהבן שלי, כשהיה קטן, היה לוקח דלי ועושה אתו כל מיני דברים למשחק. יושב עליו, מטפס עליו, שם אותו על הראש ככובע, כשהוא יושב עליו זה יכול היה להיות כסא של מכונית, למשל וכך היה משחק במכונית וכו'. היצירתיות שלו שבתה את לבי וממנה הסקתי שהילד שלי מאוד חכם.

האם לדעתך אין צורך בכלל בטיפולים בילד שהוא אוטיסט (בתפקוד נמוך, נניח)?

 

[arana1]

ממש לא אמרתי את זה

בכלל לא,זה רק האינסטינקט הנורמטיבי שקופץ למסקנות וממשיך לדבוק בהן בעקשנות אינרטית גם לאחר שהוסבר בפירוש איך ולמה הכוונה הייתה אחרת לגמרי,ממש הפוכה.

הרי גם את מספרת שידעת לזהות חוכמה אצל בנך לפי "משהו",לפי המדדים שאת מציבה ליצירתיות.
המדד שאת מציינת דומה מאוד למדד שאני ציינתי,גם אני מזהה את החכמה של ביתי דרך יכולתה לזהות מיידית תבניות משותפות לדברים ותופעות שונות לגמרי,כביכול,ולא לימדתי אותה את זה,היא נולדה כך.
גם לכן אני נגד ההיסטריה של התערבות מוקדמת ואינטנסיבית,וזו גם תשובתי לשאלתך,לא צריך לטפל,טיפול זה התנשאות,יומרה חלולה,צריך התייחסות

כתבתי במפורש שהמדדים המקובלים לגמרי בעייתיים לדעתי,זה לא אומר שאין מדדים אחרים,זה שמישהו עושה משהו רע לא אומר שאי אפשר לעשות אותו טוב,להפך,זה רק ממחיש את הדחיפות לכך.

 

[אמא חמסה]

השאלה אם חשוב בכלל לבדוק?

אני לא אוהבת את המבדקים של האיי קיו אצל הילדים, וחושבת שילד חכם יגיע להשכלה בלי קשר לשאלה אם יאבחנו אותו כמחונן או לא.

כשהבן שלי עליו ספרתי הגיע לגן, זה היה אחרי שהגננת שמעה ממני כמה הוא גאון.
היא נתנה לילדים למלא חוברות עבודה, והילד שלי העדיף לשחק במכונית על שטיח שהיה בגן בצורת כביש.
אז הגננת הייתה צוחקת עלי ואומרת: "גאון, הא?"
ואני אמרתי לה: כן. גאון. הבן שלי גאון. את עוד תביני את זה בעצמך.
עבר זמן והיא אמרה לי בהתפעמות, שהילד שלי באמת נורא חכם.

אני לא צריכה את האישורים מבחוץ. אני יודעת שהילד שלי מאוד חכם ואני רואה את זה כל פעם בכל מיני דברים. גם היום הוא חושב יצירתי מאוד.

אני לא בטוחה שצריך מדדים אחידים, ואני לא חושבת שהתואר מחונן או גאון (כזה שניתן בצורה רשמית) נותן משהו.
אני מאמינה שאדם צריך ללכת בעקבות צו לבו.
אם למשל הוראה אינה מקצוע יוקרתי - זה לא אומר שזה לא מקצוע טוב. אדם צריך לבחור מקצוע בעקבות הרהורי לבו ודרישות השוק (אם לא תמצא עבודה זה לא יעזור שאתה ממש רוצה את זה).
ומה זה חשוב, אם החברה תקבע שהילד מחונן, חכם, רגיל או בכלל לא חכם?
גם אם יש לילד במבחנים 160 אייקיו והוא יושב בבית ולא עושה כלום עם זה, זה לא באמת מביא לידי ביטוי את היכולת שלו. אז מה זה נותן ולמי?
ואם לעומת זאת משהו שנחשב פחות מוצלח יפתח תרופה לסרטן - זה שווה יותר, לא?
או אם משהו כותב רומן שגורם הנאה להמון קוראים?


בקיצור, אני בעצמי לא סגורה על עצמי מה זו הצלחה והאם יש בכלל צורך להגדיר את זה. ואם יש בכלל צורך להגדיר במספרים חכמה של אדם.

 

[arana1]

השאלה היא מה זה לבדוק בכלל

והשאלה הזאת רלוונטית במיוחד כשזה נוגע לאוטיזם או לאנשים שמטבעים הם הרבה יותר אינטרוורטים מהממוצע או מהמקובל
כי זה ממש לא נוגע לצורך באישורים מבחוץ
דווקא אנשים שהם חכמים באמת לא מחפשים אישורים כאלה כל הזמן אלא נוטים להעמיק ולפעול מקורית גם במחיר של פגיעה קשה בתדמיתם
כמו שלמשל עולה כאן מתיאורים חוזרים ונשנים של אוטיסטים שמקשיבים ולומדים כל הזמן אבל הסביבה בכלל לא שמה לב לכך היא הם לא מבטאים את זה ב"דרך התקשורתית המקובלת" כנכונה
ואין מי שישאל למה דווקא רק הדרך השחצנית נחשבת למקובלת כנכונה,
וכיוון שהיא נחשבת ככזאת גם על ידי המורים והמאבחנים והחוקרים אז הסיכוי לתמיכה אמיתית במי שבאמת מוכשר ואוהב ללמוד ולתרום הוא פחות מאפס
כי הרי לא את ההכרה בחוכמה וברגישות כשלעצמה אנחנו מבקשים אלא שתנסה לשם שינוי לתמוך גם בה ולא רק בשחצנות ורוע לב וטמטום
לא מבקשים את התואר,את המישהו שיאשר,מבקשים משהו ומישהו שיאפשר
וההבדל הוא גדול וקיצוני מאוד
ומאוד ניכר לצערנו בכל ההסדרים והצורות והכללים החברתיים

עובדה שגם את ביקשת שהגננת תכיר בגאונותו של בנך
אני לא מבקש שיכירו בגאונות של האוטיסטים בשביל שיתפעלו מהם אלא רק בשביל שהם יוכלו לקבל גם מעט תמיכה אמיתית במקום רק עוול ודיכוי תמידי

ולכן יש צורך להגדיר הכל,במספרים ובמילים ובתמונות ובצלילים ובכל מדיה אפשרית ובכל צורת ביטוי אפשרית
הרי גם רומן הוא בעצם סוג של הגדרה,בדיוק כמו שגם תרופה לסרטן אפשר למצוא רק דרך הנסיון לדייק בהגדרות ככל האפשר

האישורים לא יביאו אדם לידי ביטוי עצמי,אבל אם הסביבה תדע לזהות את מהות חוכמתו,גישתו,כבעלת ערך הוא יזכה לתמיכה שתאפשר לו לממש ביטוי עצמי שיתגמל גם אותו וגם אותנו והכי חשוב יאפשר לו לחיות את עצמו כבן אדם שהוא נועד להיות

למשל
גם ביתי היא מאוד אינטרוורטית(כצפוי,2 ההורים שלה הם כאלה) ולכן הרבה פעמים היא מגיבה לפעמים רק אחרי יום או יומיים ולפעמים גם שבועיים על איזה שהיא חוויה או פיסת מידע או צירוף מילולי כזה או אחר
במדדים המקובלים,שדורשים מכולם תגובה מיידית ועכשיו(לאנשים נורמטיבים אין שום יכולת לדחות סיפוקים) היא מעוקבת התפתחות,
במדדים המקובלים לביישנים ואנשים מופנמים אין שום מקום בחברה כי עד שהם מגיבים כולם כבר רצו הלאה
ואז הפסיכולוגים(יותר נכון האנשים שנושאים לשווא את התואר הזה) אומרים שביישנות זה לא רע כשלעצמו אלא שזה מפריע לאיכות החיים וליכולת המימוש העצמי
וכשמנסים להתווכח עם הטענה הזאת תמיד יקפוץ החמור התורן שיקבע בשחצנות שעצם הנסיון להסביר את הטעות מגלם התחמקות מהתמודדות על ידי האשמת החברה
אלא שמי שמבין וחווה את הדברים יודע בוודאות שאדם עמוק צריך את הזמן שלו על מנת להפנים את הדברים בתוכו ומתוכו
הוא זקוק לזמן שבו רשת ההקשרים המסועפת שדרכה הוא חווה את הקיום תעדכן את עצמה למידה ולחוויה החדשה
אנשים היררכים לא מסוגלים להבין ולקבל ולתמוך בסוג כזה של הבנה
וגם הבנה אמיתית צריכה תמיכה
ביחוד הבנה אמיתית צריכה תמיכה
אלא שאנחנו חיים בסביבה שבה רק מה ששטחי ורדוד וצעקני מקבל תמיכה
ואז גם כשמבקשים התחשבות והבנה מקבלים תשובות שמבטאות את האובססיביות הרצחנית בצורך להתחרות ולנצח ולהיות הכי והכי והכי("תתמודד כמו כולם מה אתה משחק את המסכן" )
צורך שמתנגש בכל מה שאנושי וחכם ורגיש באמת

פעם שאלו את איינשטיין למה הוא התחיל לדבר מאוחר והוא ענה שבניגוד לילדים אחרים הוא ניסה קודם כל להשלים משפט שלם בראשו ורק אחרי זה לבטא אותו
אנחנו זקוקים לסביבה שתדע לכבד את מה שנתפש לאחרים כאיטיות,כהיסוס,כביישנות וחוסר אומץ...
שאלה בדיוק הדברים שמבטאים אומץ אמיתית והתמודדות אמיתית
אז לא את האישור לחכמה ורגישות אנחנו צריכים אלא את האיפשור שלה
ואת זה אי אפשר לעשות בלי מדדים תקפים
ואלה של היום מתאימים רק לבבונים

 

[arana1]

בדקת פעם מה מפריע לאנשים ללכת אחרי צוו ליבם ?

 

[dina199]

אני לא מסוגלת תקרוא דבר כזה ארוך

אפילו בעברית , לא כל שכן באנגלית

.

אבל אתייחס לכותרת.
הבעיה שכשאומרים שהילד סתם ' מופנם ומחונן ' (בעיקר מופנם) הוא לא יקבל עזרה , גם אם הוא צריך אותה.
אומרים 'אז מה , יש כאלה' ומתנערים מכל העסק.

אני אישית 'לא ניצלתי את הפוטנציאל שלי' בגלל הביישנות והמופנמות שלי, למרות היותי מחוננת (במבחנים של כיתה ח' בארץ, ובעיקר בזכות ההשכלה מברה"מ

) , . זה הוגדר כביישנות, ורק אחרי המון שנים הבנתי (בזכות האיבחון של הבן) שזה למעשה חרדה חברתית.

 

[dina199]

תקרוא = לקרוא