זה כבר לא מעצבן

[נמאס להתבחשש]

זה כבר לא מעצבן

אבל גם לא מונע מהגמד הקטן המרושע והאהוב הוותיק, זה שחבוי אצלי רוב שעות היום בהן אני מנסה להתעטף בענני אוהבת אדם טבע וגרבי פליז מחוממת על ההסקה לשלוף את ראשו הקטן המקועקע ואת ידיו האחוזות בקלצ'ינקוב רוסי מהזן הישן ולשאול אותי בתחנונים ובפה מנוקד, שו כן שן לא "אפשר? אפשר?" וכל-כך למה? הניסה משהו לשלוח אותי ואת אופניי לעולם שכולו צינורות וזונדה אחיות משתרללות עם רופאים כסופי שיער על מיטות ניתוחים לתוך הלילה במקרה הרע וכלום מוחלט עם קדיש פעם בשנה במקרה העדיף? ניסו ניסו הצמתים כאן הם מהדברים היותר לא הגיוניים שקיימים. אבל זה לא מעורר את חימתו של ג' (גרישה סמינדרובוקה בשבילכם). זה מאתגר. גם לא גוי אנטישמי מזדמן. יען הללו מגלים אהדה אהבה ושידור גלי אתם סבבה אתם, בלתי מוסברים על סף החשד שמדובר במלכודת כשהם מזהים מבטא ישראלי עשיו כבר מזמן מזמן לא שונא ליעקב. מקסימום דופק לו מחיר על טישירט מזוייף. יעקב שונא ליעקב (קובי) ומעשה שהיה. היא-בחורה שהכרתי בסיבוב הקודם. לא ממש חברה, היא גדולה ממני בכמה שנים. אבל קצת קרבת משפחה, קצת כנסים שהיינו שותפות בהפקתן. כן, כן תמיד הייתי חנונית. אם כי בשנים האחרונות אני משתפרת לכיוון הסטלנות, אבל זה כבר לא עושה לי את זה יותר. ההתמכרות לריצות ולאופניים הן הן הירוק החדש. בכולופן אחרי שנפגשנו פה כמה פעמיים היא עלתה עליי. לא מה שאתם חושבים סוטים משועממים. איכס, היא אשכנזיה לבנבנה ואחרי שבע לידות. ופאה מכוערת ומשקפיים דוחות כל מחשבה אירוטית באשר היא ולא שאני נגד חלילה רבים מחבריי הטובים עלו או נעלו או אכלו ג'וקים מסוכרים. זו היא שלא הייתה בעניין. טוב בלי סטיות הנושא, פוקוס פוקוס. גם ככה אני עומדת בסכנת הניטור. האם אותה מנהלת שמאשרת הודעות היא זו שגם משרשרת או שיש חלוקה? לא 'פרית אגב. כי לאשר זה יותר קל מלשרשר. אז זה לפי הוותק? כאילו שהצעירים יטחנו? או שלהפך? תהיות. ליתר בטחון אשמור את ההודעה הזו בדף וורד, ולאחר שתגובתי בהודעת "שלום אני חדש ואבא יחטוף התקף שחמת מה לעשות נ.ב. אני בתול" תאושר. אשחיל הודעת זרם-אסוסציאציות זו. תחבולות. לפני שבועיים הרכב שבו נסעתי דרס קנגרו, בטעות גמורה כמובן, האוויל זינק לכביש משל לא שמע על המהפכה התעשיתית. כמובן שהמאורע המצער השרה אווירת נכאים מיידית אבל גרם לג' ההוא לזנק מאושר ולרקוע ברגליו הקצרות ככה אני מרגישה בחילות, כשהוא משתין אני מקיאה, מאונן אני מנוזלת. ככה זה. תנסו אתם לחיות עם גמד אוקריאני צמא דם שממוקם בין הכליות לסרעפת. יש להבין את האושר, אחרי הכל המקסימום שהוא ראה עד כה מרוח על הכביש היה גור גמלים.סיפור אמיתי. בכל אופן חזרה לההיא. התוודענו זו לזו והיא כמובן נתקפה חלחלה מאיך שהדרדרתי, ירדתי מהדרך. לא חייבים לראות את זה ככה אני מעירה לה בעדינות מוקנית. ג' משמן את הרובה, אני מרגישה את זה בלבלב. אז איך, איך אני יכולה לראות את זה היא נסערת. שבחרתי את הדרך שלי, אני מנסה. שטוב לי עכשיו ואז לא היה, היא מתגעשת, את הרי יודעת מה האמת, את יודעת. אז למה למה. דיבורים. דיבורים אלו משמען ששרירי פיה של ההיא נעים במהירות ומטיחים קלישקקיות שאין בי את הרצון להאזין להם. אני נכנעת וחושבת על הקעקוע העתידי, השבוע הרעיון השולט הוא סימן של הרולינג סטונג על פלח-תחת-ימין. זה עם השפתיים והלשון. אווף מתי כבר אתקבע על משהו. בסוף היא אומרת, שהיא לא מבינה איך אני יכולה לחיות בידיעה שאנשים אחרים בוכים מאיך שאני חיה. עבור ג' שדמעותיי אינן זכות פחות מאלו של "אנשים אחרים" ובכלל הוא אינו חושב שטיעון דמגוגי זה קביל. הדבר מהווה אישור סופי לטעינה. מזלה שברחתי משם. באמת יצאתי בהפגנתיות, אמרתי לה שהשאלות שלה לא לגטימיות ושאני מוכנה לשוחח איתה על כל נושא שבעולם (אני לא, אבל זה יפה לצורך מבנה המשפט, תראו, תראו איך זה מתפתח) אבל לא בנושאים שהיא פשוט לא מסוגלת להבין בהם. היא כמובן מיהרה להחוויר ולהתנצל ולהזמין לשבת. אבריז לה כמובן. כי ג' כאמור צמא דם ודורש נקם. ובטח יש לה אוכל של אשכנזים. בברכה, זו שמחזיקה לכם את הכדור מהצד ההוא וקררררר