Just לובלו
New member
זה יגמר ברע
ידעתי את זה. שנינו ידענו וכנראה שזה היה חזק יותר מידיעה משותפת. מישהו פעם אמר לי שאני אחת כזו שצריכה להיכוות עם כל היד כדי שאלמד להתרחק. שנינו יודעים שהקשר שלנו שרף אותי. ואותך. לימדת אותי כ"כ הרבה דברים ובעיקר על עצמי. דימית אותי, במכתבים הקטנים שהשארת בתוך המגירה במכונית, לבחורה שמפתה עם שפתיים אדומות כדם. ידעת שזה עולה לי ביוקר והמשכת לנסות ולשבור אותי עד שאודה שזקוקה לך. ומה זה יעשה לך? לקשר כזה אין עתיד - זה לא הזמן או המקום, אז למה לבזבז זמן? פגישה ראשונה - שעות של דיבורים עד שהרגשתי את ידייך עוטפות את גופי לחיבוק ארוך. כמה שקט היה בו, כמה נחמה. יודע מה זה לפגוש שקט עבורי? אני רגילה לחיים כ"כ דינמיים, לסקס שמוציא ממני כל סוג של אנרגיה - בעיקר המלוכלכלת שבה, ופתאום - יכולה להישאר כך לנצח? רק תחבק? הכרנו לפני זמן קצר, אך ההיכרות איתך גרמה לי להבין שיש דבר כזה - "גלגול נשמות". הגעת במקרה לסטודיו בו רוקדת, חיכית מבעד לחלון הזכוכית והרגשתי איך אתה מביט בי. עם העיניים הירוקות שלך, רק הבטת. ממחמאה קטנה מצאתי את עצמי שותה איתך קפה. מדברים וצוחקים, המלצרית מפצירה בנו כי "מאד מאוחר ואנחנו צריכים לסגור" ואני מודה לך על שיחה מרתקת ומתקדמת לעבר החניון. "רגע!" קראת לי כשהייתי כבר רחוקה. התקדמת והענקת לי חיבוק עם פתק ובו מספר טלפון - "תתקשרי אליי מחר בבוקר". לא מתכוונת להתקשר, ידעתי זאת. היה בך את הניצוץ הזה שיכול לגרום לי להתאהב בו וכמה שזה יכול להיות מסוכן. למחרת שלחת הודעה ואמרת כי אתה מקווה שלא אכעס, אך ביקשת את המספר ממשרד הקבלה של מכון הכושר. שוב הגעת, באופן קבוע, לחלון הזכוכית וצפית בי רוקדת. אח"כ שוב שיחה על כוס קפה - דיברנו על הכל, על הבית שלך, אישתך, תחביבים, הקריירה המדהימה שלך, שאלת שאלות לגביי - "איך זה שאין לך חבר?" ונדהמת מהפתיחות בה אני מדברת על כל תחום ותחום. "התאהבת פעם?" זרקת לי את השאלה לאוויר ואני קפאתי בו במקום. "לא", והחלפתי מיד נושא. הבנת שאני לא מרגישה בנח עם השאלה ולא הצקת. וכך חודש נהפך לחודשיים, ידידים טובים, עד שערב אחד הצטרפת לערב בו נפגשים כל החברים במכון. אחרי כמה כוסות, מצאתי את עצמי מתנשקת איתך בכורסת הפאב האפלולי. התנשקנו כמו זוג אוהבים אמיתיים, יכולתי להרגיש איך כל כולי מתמסרת לנשיקה. לחשתי לך מילים חמות באוזן, אתה ליקקת ונשכת את צווארי, נשפת באוזני ואני מצמטררת מהנאה. "בוא נצא מפה", ביקשתי. יוצאים מהפאב ונכנסים לתוך המכונית. נכנסת למושב האחורי ואתה לצידי, מסיר ממני את הגופיה ופותח במהירות את החזיה - יונק אותי לתוך פיך. להט ואש, מצאנו את עצמנו מזדיינים בתאווה באמצע חניון הרצלייני שוקק חיים בו המבלים לא מפסיקים לנוע ולהגיע אל מקומות הבילוי. "את מדהימה", הסטת שערה מפניי אל מאחורי האוזן ואני הרגשתי כמה שזה סוחף. מידידים טובים הפכנו לזוג נאהבים. אמיתיים. כאלה שחושבים אחד על השניה בבוקר וכשעוצמים עיניים בלילה. המשכנו לשתות קפה ולשתף זה את זו בהכל עד לאותו ערב. "יש לי תחושה רעה, מה כ"כ דחוף?" מסמסת לו כשביקש להיפגש ללא דיחוי. "אני מתגרש, די, לא רוצה לחיות יותר ככה". נבהלתי, אחזתי את ידיו והרגשתי איך אנחנו מתרחקים במקום להתקרב. ועכשיו, כשמתארגנת לפגוש אותך בפעם האחרונה, הרגשתי צורך לכתוב ולפרוק ומקווה שיהיה לי את האומץ להיפרד ממך היום. להיפרד כי אתה יודע מה? התאהבתי...
ידעתי את זה. שנינו ידענו וכנראה שזה היה חזק יותר מידיעה משותפת. מישהו פעם אמר לי שאני אחת כזו שצריכה להיכוות עם כל היד כדי שאלמד להתרחק. שנינו יודעים שהקשר שלנו שרף אותי. ואותך. לימדת אותי כ"כ הרבה דברים ובעיקר על עצמי. דימית אותי, במכתבים הקטנים שהשארת בתוך המגירה במכונית, לבחורה שמפתה עם שפתיים אדומות כדם. ידעת שזה עולה לי ביוקר והמשכת לנסות ולשבור אותי עד שאודה שזקוקה לך. ומה זה יעשה לך? לקשר כזה אין עתיד - זה לא הזמן או המקום, אז למה לבזבז זמן? פגישה ראשונה - שעות של דיבורים עד שהרגשתי את ידייך עוטפות את גופי לחיבוק ארוך. כמה שקט היה בו, כמה נחמה. יודע מה זה לפגוש שקט עבורי? אני רגילה לחיים כ"כ דינמיים, לסקס שמוציא ממני כל סוג של אנרגיה - בעיקר המלוכלכלת שבה, ופתאום - יכולה להישאר כך לנצח? רק תחבק? הכרנו לפני זמן קצר, אך ההיכרות איתך גרמה לי להבין שיש דבר כזה - "גלגול נשמות". הגעת במקרה לסטודיו בו רוקדת, חיכית מבעד לחלון הזכוכית והרגשתי איך אתה מביט בי. עם העיניים הירוקות שלך, רק הבטת. ממחמאה קטנה מצאתי את עצמי שותה איתך קפה. מדברים וצוחקים, המלצרית מפצירה בנו כי "מאד מאוחר ואנחנו צריכים לסגור" ואני מודה לך על שיחה מרתקת ומתקדמת לעבר החניון. "רגע!" קראת לי כשהייתי כבר רחוקה. התקדמת והענקת לי חיבוק עם פתק ובו מספר טלפון - "תתקשרי אליי מחר בבוקר". לא מתכוונת להתקשר, ידעתי זאת. היה בך את הניצוץ הזה שיכול לגרום לי להתאהב בו וכמה שזה יכול להיות מסוכן. למחרת שלחת הודעה ואמרת כי אתה מקווה שלא אכעס, אך ביקשת את המספר ממשרד הקבלה של מכון הכושר. שוב הגעת, באופן קבוע, לחלון הזכוכית וצפית בי רוקדת. אח"כ שוב שיחה על כוס קפה - דיברנו על הכל, על הבית שלך, אישתך, תחביבים, הקריירה המדהימה שלך, שאלת שאלות לגביי - "איך זה שאין לך חבר?" ונדהמת מהפתיחות בה אני מדברת על כל תחום ותחום. "התאהבת פעם?" זרקת לי את השאלה לאוויר ואני קפאתי בו במקום. "לא", והחלפתי מיד נושא. הבנת שאני לא מרגישה בנח עם השאלה ולא הצקת. וכך חודש נהפך לחודשיים, ידידים טובים, עד שערב אחד הצטרפת לערב בו נפגשים כל החברים במכון. אחרי כמה כוסות, מצאתי את עצמי מתנשקת איתך בכורסת הפאב האפלולי. התנשקנו כמו זוג אוהבים אמיתיים, יכולתי להרגיש איך כל כולי מתמסרת לנשיקה. לחשתי לך מילים חמות באוזן, אתה ליקקת ונשכת את צווארי, נשפת באוזני ואני מצמטררת מהנאה. "בוא נצא מפה", ביקשתי. יוצאים מהפאב ונכנסים לתוך המכונית. נכנסת למושב האחורי ואתה לצידי, מסיר ממני את הגופיה ופותח במהירות את החזיה - יונק אותי לתוך פיך. להט ואש, מצאנו את עצמנו מזדיינים בתאווה באמצע חניון הרצלייני שוקק חיים בו המבלים לא מפסיקים לנוע ולהגיע אל מקומות הבילוי. "את מדהימה", הסטת שערה מפניי אל מאחורי האוזן ואני הרגשתי כמה שזה סוחף. מידידים טובים הפכנו לזוג נאהבים. אמיתיים. כאלה שחושבים אחד על השניה בבוקר וכשעוצמים עיניים בלילה. המשכנו לשתות קפה ולשתף זה את זו בהכל עד לאותו ערב. "יש לי תחושה רעה, מה כ"כ דחוף?" מסמסת לו כשביקש להיפגש ללא דיחוי. "אני מתגרש, די, לא רוצה לחיות יותר ככה". נבהלתי, אחזתי את ידיו והרגשתי איך אנחנו מתרחקים במקום להתקרב. ועכשיו, כשמתארגנת לפגוש אותך בפעם האחרונה, הרגשתי צורך לכתוב ולפרוק ומקווה שיהיה לי את האומץ להיפרד ממך היום. להיפרד כי אתה יודע מה? התאהבתי...
