זה הסיפור שלי
הקדים ואומר שלא קראתי את כל הפוסטים אבל נראה לי שזה המקום לספר את הסיפור שלי . אני בן 29 גר בצפון גדלתי בסביבה תומכת ( או שלא) במין סוג של קיבוץ, מקום שכביכול ערב לאנשים שחיים בו ( או שלא). חיי למראית עין נורמליים, משפחה ללא בעיות מיוחדות ידועה בישוב אפשר אפילו לומר עם שם טוב . הכל כביכול, כי מאז שאני זוכר את עצמי שנאתי את אבא שלי , אולי זה בגלל שהוא היה מקלל אותי צועק עלי מפליק מדי פעם ומעליב אותי. כבר בגיל מאוד צעיר לא אהבתי אותו ולא רציתי שיגע בי, הוא הגעיל אותי. אמא היתה מאוד פסיבית אך נתנה אהבה ( מזל שלפחות היא..) . מגיל מאוד צעיר קנאתי בחברים שלי על יחסם עם הוריהם ( מגיל 10 בערך ) וכך חלפה לה תקופת ההתבגרות שלי, ללא דמות אב שאוכל לאהוב. כמובן שללמוד לא למדתי ,היתי נוכח בבית הספר בלבד , לא עושה יותר מדי צרות אבל בפירוש לא לומד ( כשאין מסגרת שלוחצת אותך זה קצת קשה ), הרצון שיהיה לי אבא שיחבק אותי ויגיד לי שהוא אוהב אותי ( ושאני אותו) קינן בי כל אותן שנים אבל לא בא לידי מימוש , מגיל 16 עוברים אצלנו לגור במקום שמיועד לבני הגיל 16-18 ואנו מנהלים אותו עצמאית, כאשר גרתי שם הקשר ניהיה רופף עוד יותר , היתי מבקר את ההורים פעם בשבועיים שלושה, והקשר הלך והתרופף ( לא בלי לחץ מצידה שאבוא יותר ). עד שבגיל 17 החלטתי שהספיק לי ואני מבזבז את החיים שלי איתם ואני צריך לבוא על סיפוקי ( ברמת המשפחה ) וכך יום אחד הודעתי לאימי ( עם אבא כבר לא דיברתי אז) אני עוזב אותכם , אני לא הגיע יותר, הספיק לי. וכך יצאתי לחפש לי משפחה חדשה בישוב שתכל לאהוב אותי. למזלי באותה תקופה כבר לא למדתי ( כיתה י"א ) והיתי כבר במעגל העבודה שם יצא לי לעבוד עם אנשים מבוגרים בעלי משפחות שיכלתי לאמץ , נשמע קצת לא הגיוני אבל כשאתה צריך אהבה אין גבול למה שתעשה בישבילה ( ושוב, חיפשתי דמות אב שיוכל לחבק אותי ולתת לי מה שלא קיבלתי ). וכך בחרתי לי בחור שעבדתי איתו והתחלתי בתהליך ( ללא התערבות של אף גורם) למעשה אף אחד לא ידע על זה ( התכנית ), כי לך תסביר לבני גילך מה חסר לך , עוד היום אני לא יכול להסביר ושיבינו אותי. עם כל האבסורד וחוסר ההגיוניות שבדבר הצלחתי לשכנע ( זה היה יותר כמו חיזור לכל דבר ) מישהו שעבדתי איתו לקחת אותי למשפחתו , להיות באיזו מסגרת משפחתית כל שהיא, באותה תקופה התחלתי ללכת לטיפול פסיכולגי על מנת לעזור לי לעשות את התהליך (ביוזמתי כמובן). במשך 6 חודשים היתי איתם ,מצוי בסערת רגשות וכמיהה אין סופית לאהבה, היה קשה ביותר לקבל אהבה כאשר הצד השני לא כלכך יודע מה נפל עליו ( אני...). עד שיום אחד אם המשפחה ביקשה שנפגש עם הפסיכולוגית שלי ונדבר , היה לי ברור שטוב לא יצא מזה, ואכן באותה שיחה הובהר לי שזה נגמר. עוד אכזבה לאוסף הפרטי שלי , משום מה לא היה לי כל כעס כלפיה אלה הערכה גדולה על האמת שלה , וחידד אצלי יותר את ידיעה שאולי הבעיה היא אני ושלא מגיע לי שיאהבו אותי ( נשמע מטופש אבל לך תסביר את זה למי שלא מקבל את זה כמובן מאליו). לא ויתרתי , חצי שנה נוספת היתי ללא משפחה , לבד. אבל עם אמבציה כמו שלי קשה להתחרות ( או שבאמת אנשים במצבים נואשים עושים דברים נואשים .), יצאתי שוב למשימה , הפעם אמרתי לעצמי אעשה בחירה יותר חכמה וטובה, ןכך בגיל 17.5 מצאתי לי עוד משפחה חדשה. הפקתי הרבה לקחים מהפעם הראשונה והורדתי לחץ ותתי לדברים יותר לזרום למרות שהשליטה היתה עדין שלי , אני היתי זה שרצה ויזם וכיוון והיה בקונטרול כל הזמן, כי שוב קשה להסביר לצד השני איזה תפקיד הוא נדרש לבצע ( נידרש , כי אני זה זה שרוצה ,להם אין שום אינטרס שזה יצליח ). אני חייב לומר שהבחירה הפעם היתה יותר מוצלחת , בחרתי בן אדם טוב שאוהב אנשים ומאמין בהם. וכך יצאנו לדרך, אותו "אבא" שאמצתי היה מגיע איתי לפגישות עם הפסיכולוגית שלי ( בדרישתי כמובן, לא לכולם רק לכמה ) . אני למעשה בגיל 17.5 אימצתי משפחה שתאמץ אותי ( אבסורד ?, אלה הם חיי) הקושי הגדול אחרי שיוצאים לדרך כזאת היא השאלה התמידית האם הם ( הוא והיא) אוהבים אותי ? שאלה שעלתה בכל יום ויום , כמות האכזבות שעברתי המשברים הנפילות והקימות, הימים שחשבתי שהחיים שלי לעולם לא ישתפרו, מספר הפעמים שהבנתי שאין שום סיבה לאדם זר לאהוב אותי , הידיעה ששברתי את המסגרת הכי טריוואלית בחיים של בן אדם והרצון למצוא אחת כזאת כי פשוט קיבלתי הגרלה גרועה ואני לא אשב בחיבוק ידיים עד שאקבל את מה משגיע לכל בן אדם ( אולי אפילו לי...), והרצון, הרצון והצורך האדיר לקבל חיבוק מדמות אב , פעמים רבות היה הופך לכאב פיזי ואין יום שאני לא מרגיש צורך לחיבוק . היום 12 שנה אחרי אני עם אותה משפחה , מצאתי את מקומי אני מקבל מה שנותנים לי ואומר תודה ( זה יותר ממה שחלמתי שאקבל ) ואני מקבל הרבה ואוהב את האנשים שהם המשפחה שלי עכשיו, עדין יש פעמים שאני מרגיש לא שיך ונעלב מיחס כזה או אחר שמעלה בי שבב ואפילו הקטן ביותר שלא רוצים אותי. בגדול הצלחתי במשימה של החיים שלי ,האנשים שלקחתי ( והם אותי ) רואים בי כבן בית ומתיחסים אלי הכי קרוב לבן שאפשר ( לאמא עדין יש בעיה כי המשפחה אצלה זה הדבר הכי חשוב ותמיכה בי ובמה שעברתי כנראה מפחידה אנשים שאולי זה יכול לקרות גם להם ( לה אישית אין מה לפחד)). אשפר לומר שאני חייב את החיים שלי לאדם מאוד מיוחד שהסכים לקבל אותי כמו שאני ( ולפי דעתי אני די בסדר ) ולמד לאהוב אותי ואולי למד דבר או שניים על עצמו. למרות האורך יש עוד המון דברים קטנים בפנים שלא סיפרתי , אני מרגיש הקלה מסוימת מעצם הכתיבה ומאחל לכם הרבה הצלחה בכל.
הקדים ואומר שלא קראתי את כל הפוסטים אבל נראה לי שזה המקום לספר את הסיפור שלי . אני בן 29 גר בצפון גדלתי בסביבה תומכת ( או שלא) במין סוג של קיבוץ, מקום שכביכול ערב לאנשים שחיים בו ( או שלא). חיי למראית עין נורמליים, משפחה ללא בעיות מיוחדות ידועה בישוב אפשר אפילו לומר עם שם טוב . הכל כביכול, כי מאז שאני זוכר את עצמי שנאתי את אבא שלי , אולי זה בגלל שהוא היה מקלל אותי צועק עלי מפליק מדי פעם ומעליב אותי. כבר בגיל מאוד צעיר לא אהבתי אותו ולא רציתי שיגע בי, הוא הגעיל אותי. אמא היתה מאוד פסיבית אך נתנה אהבה ( מזל שלפחות היא..) . מגיל מאוד צעיר קנאתי בחברים שלי על יחסם עם הוריהם ( מגיל 10 בערך ) וכך חלפה לה תקופת ההתבגרות שלי, ללא דמות אב שאוכל לאהוב. כמובן שללמוד לא למדתי ,היתי נוכח בבית הספר בלבד , לא עושה יותר מדי צרות אבל בפירוש לא לומד ( כשאין מסגרת שלוחצת אותך זה קצת קשה ), הרצון שיהיה לי אבא שיחבק אותי ויגיד לי שהוא אוהב אותי ( ושאני אותו) קינן בי כל אותן שנים אבל לא בא לידי מימוש , מגיל 16 עוברים אצלנו לגור במקום שמיועד לבני הגיל 16-18 ואנו מנהלים אותו עצמאית, כאשר גרתי שם הקשר ניהיה רופף עוד יותר , היתי מבקר את ההורים פעם בשבועיים שלושה, והקשר הלך והתרופף ( לא בלי לחץ מצידה שאבוא יותר ). עד שבגיל 17 החלטתי שהספיק לי ואני מבזבז את החיים שלי איתם ואני צריך לבוא על סיפוקי ( ברמת המשפחה ) וכך יום אחד הודעתי לאימי ( עם אבא כבר לא דיברתי אז) אני עוזב אותכם , אני לא הגיע יותר, הספיק לי. וכך יצאתי לחפש לי משפחה חדשה בישוב שתכל לאהוב אותי. למזלי באותה תקופה כבר לא למדתי ( כיתה י"א ) והיתי כבר במעגל העבודה שם יצא לי לעבוד עם אנשים מבוגרים בעלי משפחות שיכלתי לאמץ , נשמע קצת לא הגיוני אבל כשאתה צריך אהבה אין גבול למה שתעשה בישבילה ( ושוב, חיפשתי דמות אב שיוכל לחבק אותי ולתת לי מה שלא קיבלתי ). וכך בחרתי לי בחור שעבדתי איתו והתחלתי בתהליך ( ללא התערבות של אף גורם) למעשה אף אחד לא ידע על זה ( התכנית ), כי לך תסביר לבני גילך מה חסר לך , עוד היום אני לא יכול להסביר ושיבינו אותי. עם כל האבסורד וחוסר ההגיוניות שבדבר הצלחתי לשכנע ( זה היה יותר כמו חיזור לכל דבר ) מישהו שעבדתי איתו לקחת אותי למשפחתו , להיות באיזו מסגרת משפחתית כל שהיא, באותה תקופה התחלתי ללכת לטיפול פסיכולגי על מנת לעזור לי לעשות את התהליך (ביוזמתי כמובן). במשך 6 חודשים היתי איתם ,מצוי בסערת רגשות וכמיהה אין סופית לאהבה, היה קשה ביותר לקבל אהבה כאשר הצד השני לא כלכך יודע מה נפל עליו ( אני...). עד שיום אחד אם המשפחה ביקשה שנפגש עם הפסיכולוגית שלי ונדבר , היה לי ברור שטוב לא יצא מזה, ואכן באותה שיחה הובהר לי שזה נגמר. עוד אכזבה לאוסף הפרטי שלי , משום מה לא היה לי כל כעס כלפיה אלה הערכה גדולה על האמת שלה , וחידד אצלי יותר את ידיעה שאולי הבעיה היא אני ושלא מגיע לי שיאהבו אותי ( נשמע מטופש אבל לך תסביר את זה למי שלא מקבל את זה כמובן מאליו). לא ויתרתי , חצי שנה נוספת היתי ללא משפחה , לבד. אבל עם אמבציה כמו שלי קשה להתחרות ( או שבאמת אנשים במצבים נואשים עושים דברים נואשים .), יצאתי שוב למשימה , הפעם אמרתי לעצמי אעשה בחירה יותר חכמה וטובה, ןכך בגיל 17.5 מצאתי לי עוד משפחה חדשה. הפקתי הרבה לקחים מהפעם הראשונה והורדתי לחץ ותתי לדברים יותר לזרום למרות שהשליטה היתה עדין שלי , אני היתי זה שרצה ויזם וכיוון והיה בקונטרול כל הזמן, כי שוב קשה להסביר לצד השני איזה תפקיד הוא נדרש לבצע ( נידרש , כי אני זה זה שרוצה ,להם אין שום אינטרס שזה יצליח ). אני חייב לומר שהבחירה הפעם היתה יותר מוצלחת , בחרתי בן אדם טוב שאוהב אנשים ומאמין בהם. וכך יצאנו לדרך, אותו "אבא" שאמצתי היה מגיע איתי לפגישות עם הפסיכולוגית שלי ( בדרישתי כמובן, לא לכולם רק לכמה ) . אני למעשה בגיל 17.5 אימצתי משפחה שתאמץ אותי ( אבסורד ?, אלה הם חיי) הקושי הגדול אחרי שיוצאים לדרך כזאת היא השאלה התמידית האם הם ( הוא והיא) אוהבים אותי ? שאלה שעלתה בכל יום ויום , כמות האכזבות שעברתי המשברים הנפילות והקימות, הימים שחשבתי שהחיים שלי לעולם לא ישתפרו, מספר הפעמים שהבנתי שאין שום סיבה לאדם זר לאהוב אותי , הידיעה ששברתי את המסגרת הכי טריוואלית בחיים של בן אדם והרצון למצוא אחת כזאת כי פשוט קיבלתי הגרלה גרועה ואני לא אשב בחיבוק ידיים עד שאקבל את מה משגיע לכל בן אדם ( אולי אפילו לי...), והרצון, הרצון והצורך האדיר לקבל חיבוק מדמות אב , פעמים רבות היה הופך לכאב פיזי ואין יום שאני לא מרגיש צורך לחיבוק . היום 12 שנה אחרי אני עם אותה משפחה , מצאתי את מקומי אני מקבל מה שנותנים לי ואומר תודה ( זה יותר ממה שחלמתי שאקבל ) ואני מקבל הרבה ואוהב את האנשים שהם המשפחה שלי עכשיו, עדין יש פעמים שאני מרגיש לא שיך ונעלב מיחס כזה או אחר שמעלה בי שבב ואפילו הקטן ביותר שלא רוצים אותי. בגדול הצלחתי במשימה של החיים שלי ,האנשים שלקחתי ( והם אותי ) רואים בי כבן בית ומתיחסים אלי הכי קרוב לבן שאפשר ( לאמא עדין יש בעיה כי המשפחה אצלה זה הדבר הכי חשוב ותמיכה בי ובמה שעברתי כנראה מפחידה אנשים שאולי זה יכול לקרות גם להם ( לה אישית אין מה לפחד)). אשפר לומר שאני חייב את החיים שלי לאדם מאוד מיוחד שהסכים לקבל אותי כמו שאני ( ולפי דעתי אני די בסדר ) ולמד לאהוב אותי ואולי למד דבר או שניים על עצמו. למרות האורך יש עוד המון דברים קטנים בפנים שלא סיפרתי , אני מרגיש הקלה מסוימת מעצם הכתיבה ומאחל לכם הרבה הצלחה בכל.