זה המצב
אחרי 10 שנות חיים משותפים, שני ילדים ואהבה שנעלמה מזמן: הבעל שלי מובטל. אני מפרנסת, הוא הולך למכולת, מטפל בילדים, מבשל ורוחץ כלים. אנחנו אומרים אחד לשני בוקר טוב בבוקר. אומרים אחד לשני שלום בערב. מדברים על דברים הכרחיים בלבד. אין בינינו מין. אין בינינו מגע. אין בינינו אהבה. אין בינינו חברות. אין בינינו אינטימיות. אין בינינו כלום. ניסיתי לדבר אתו על זה? ניסיתי להעביר לו את מה שאני מרגישה? בהתחלה, כן. בודאי. אבל הוא בתגובה, רק נסגר עוד יותר, התקפד, נכנס לתוך עצמו. הוא לא משתף בקנאות. הוא נכנס ללחץ כשאני מנסה לשתף אותו. כבר שנים שאיני פותחת בשיחה אתו. לפני כשנתיים, לאחר שדחפתי אותו לפינה, ואמרתי שאינני יכולה להמשיך כך, אמר שמצידו אני יכולה לקחת לי מאהב. כך עשיתי. זה התחיל כרומן אינטרנטי, ונסחף לאהבה וחברות גדולה. קשר מדהים ומרגש שרק גרם לי להבין כמה מערכת יחסים יכולה להיות נהדרת. אבל זה חסר תקווה בדיוק כמו המצב שלי עם בן זוגי. הוא נשוי, היגר לארץ אחרת, תלוי במשפחתו. אני לא תולה בזה כלום. כיום זו רק בגדר נקודה בהירה, איזו שהיא תמיכה למצער, חברות רחוקה ולא יותר. למרות שאני מנסה להבין את המצב של בן זוגי, כמובטל כבר שלש שנים, אני מרגישה שהחבל כבר נמתח עד סופו. לפני כשנה העליתי לראשונה את דרישתי – להיפרד. אך להיפרד זה אומר בעצם שהוא מוצא את עצמו בלי כלום. בלי קורת גג, ובלי ילדיו שאתם הוא בקשר מצויין. לכן, סיכמנו שנפרד כשימצא עבודה. חלף זמן. עבודה – עדיין לא מצא, וגם לא ימצא. לא כי הוא לא מחפש, אלא כי הוא סגור, ומופנם, אינו מצליח בראיונות עבודה, ונרתע אינסטינקטיבית מלהיות שכיר. הוא מנסה לפתח יוזמות עצמאיות אך נכשל בכולן אחת אחר השניה. לפני כחודש, העליתי שוב את הנושא. אמרתי לו שאם כל הרצון שלי להיות שם בשבילו, אני לא יכולה יותר לחיות אתו כך. אני מבקשת להיפרד. המצוקה שנכנס אליה בעקבות זה, היתה גדולה. במכתב שכתב לי (ולא, ח"ח, בשיחה פנים אל פנים) דיבר על ניתוק משלשת העוגנים שמחזיקים אותו בחיים: בית, משפחה ועבודה. הוא רמז על התאבדות. היא ביקש שוב שאחכה עד שימצא לפחות עבודה. הוא שוב דיבר על כך שלא יעצור בי מלחפש אהבה מחוץ לקשר שלנו. שוב, ויתרתי ונכנעתי. ואני בינתיים נמחקת בעבודה מתסכלת שאני שונאת, וללא שום תמיכה נפשית בבית. אין באפשרותי לעזוב או לשנות כוון מקצועי כי שלוש נפשות תלויות בי, אין באפשרותי להתחיל חיים חדשים, כי בעלי אינו מוכן לעזוב. אני מתלבטת, האם אני סתם במשבר נפשי חולף שבגללו לא כדאי לשבור את קשר, ולהרוס משפחה שלמה, או האם זה באמת בנפשי? האם זו באמת עילה לעשות את השינוי הזה, כואב וקשה ככל שיהיה? עלי לציין שהוא אב אחראי ונהדר. דואג, מטפל וקרוב לילדיו, שאוהבים אותו מאד ובקשר מצויין אתו. אני מבקרת מדי פעם בפורום הזה, קוראת את הודעותיהם של האנשים כאן, ואת התגובות השונות. מאד אודה לכם אם תוכלו להתייחס למה שכתבתי כאן, ולכתוב את דעותיכם. מה עלי לעשות?
אחרי 10 שנות חיים משותפים, שני ילדים ואהבה שנעלמה מזמן: הבעל שלי מובטל. אני מפרנסת, הוא הולך למכולת, מטפל בילדים, מבשל ורוחץ כלים. אנחנו אומרים אחד לשני בוקר טוב בבוקר. אומרים אחד לשני שלום בערב. מדברים על דברים הכרחיים בלבד. אין בינינו מין. אין בינינו מגע. אין בינינו אהבה. אין בינינו חברות. אין בינינו אינטימיות. אין בינינו כלום. ניסיתי לדבר אתו על זה? ניסיתי להעביר לו את מה שאני מרגישה? בהתחלה, כן. בודאי. אבל הוא בתגובה, רק נסגר עוד יותר, התקפד, נכנס לתוך עצמו. הוא לא משתף בקנאות. הוא נכנס ללחץ כשאני מנסה לשתף אותו. כבר שנים שאיני פותחת בשיחה אתו. לפני כשנתיים, לאחר שדחפתי אותו לפינה, ואמרתי שאינני יכולה להמשיך כך, אמר שמצידו אני יכולה לקחת לי מאהב. כך עשיתי. זה התחיל כרומן אינטרנטי, ונסחף לאהבה וחברות גדולה. קשר מדהים ומרגש שרק גרם לי להבין כמה מערכת יחסים יכולה להיות נהדרת. אבל זה חסר תקווה בדיוק כמו המצב שלי עם בן זוגי. הוא נשוי, היגר לארץ אחרת, תלוי במשפחתו. אני לא תולה בזה כלום. כיום זו רק בגדר נקודה בהירה, איזו שהיא תמיכה למצער, חברות רחוקה ולא יותר. למרות שאני מנסה להבין את המצב של בן זוגי, כמובטל כבר שלש שנים, אני מרגישה שהחבל כבר נמתח עד סופו. לפני כשנה העליתי לראשונה את דרישתי – להיפרד. אך להיפרד זה אומר בעצם שהוא מוצא את עצמו בלי כלום. בלי קורת גג, ובלי ילדיו שאתם הוא בקשר מצויין. לכן, סיכמנו שנפרד כשימצא עבודה. חלף זמן. עבודה – עדיין לא מצא, וגם לא ימצא. לא כי הוא לא מחפש, אלא כי הוא סגור, ומופנם, אינו מצליח בראיונות עבודה, ונרתע אינסטינקטיבית מלהיות שכיר. הוא מנסה לפתח יוזמות עצמאיות אך נכשל בכולן אחת אחר השניה. לפני כחודש, העליתי שוב את הנושא. אמרתי לו שאם כל הרצון שלי להיות שם בשבילו, אני לא יכולה יותר לחיות אתו כך. אני מבקשת להיפרד. המצוקה שנכנס אליה בעקבות זה, היתה גדולה. במכתב שכתב לי (ולא, ח"ח, בשיחה פנים אל פנים) דיבר על ניתוק משלשת העוגנים שמחזיקים אותו בחיים: בית, משפחה ועבודה. הוא רמז על התאבדות. היא ביקש שוב שאחכה עד שימצא לפחות עבודה. הוא שוב דיבר על כך שלא יעצור בי מלחפש אהבה מחוץ לקשר שלנו. שוב, ויתרתי ונכנעתי. ואני בינתיים נמחקת בעבודה מתסכלת שאני שונאת, וללא שום תמיכה נפשית בבית. אין באפשרותי לעזוב או לשנות כוון מקצועי כי שלוש נפשות תלויות בי, אין באפשרותי להתחיל חיים חדשים, כי בעלי אינו מוכן לעזוב. אני מתלבטת, האם אני סתם במשבר נפשי חולף שבגללו לא כדאי לשבור את קשר, ולהרוס משפחה שלמה, או האם זה באמת בנפשי? האם זו באמת עילה לעשות את השינוי הזה, כואב וקשה ככל שיהיה? עלי לציין שהוא אב אחראי ונהדר. דואג, מטפל וקרוב לילדיו, שאוהבים אותו מאד ובקשר מצויין אתו. אני מבקרת מדי פעם בפורום הזה, קוראת את הודעותיהם של האנשים כאן, ואת התגובות השונות. מאד אודה לכם אם תוכלו להתייחס למה שכתבתי כאן, ולכתוב את דעותיכם. מה עלי לעשות?
