היי..
אולי אי אפשר למחוק את השבוע המחורבן... אבל אל תשכחי- שכמו שכתבת.. זה שבוע מחורבן. זה לא חייב לשקף את מי שאת , מי שאת רוצה להיות, איך שאת רוצה לבחור לחיות.
בטווח של נניח ה10 שנים הבאות... מה זה, בעצם? טיפה בים.
לפעמים נוח לנו לכעוס על עצמינו ולהכנס למקום קשה של אשמה ונקיפות מצפון... במקום לנשום עמוק, להגיד אוקיי- פישלתי. עשיתי משהו נוראי. זה לא אומר אבל שאני נוראית. יש את המעשה ויש אותך, וזה יכול להיות שני דברים נפרדים ברגע שאת בחורת לעשות מעשה חדש. ו- וואלה.. את בנאדם. מותר לך לעשות טעויות. ואם את מרגישה רע אז כנראה שאת גם בנאדם טוב.
ואני לא כותבת לך את זה סתם. אם היית יודעת איזה דברים נוראיים עשיתי, ואני לא מדברת רק על התקופה השחורה והמתורצת של האנורקסיה הקשה שלי, אלא גם בשנה האחרונה (הבריאה והיפה).
אז מה. אני בנאדם. ואני יכולה לעשות פאדיחות ולא להיות מושלמת.
ואני יכולה מצד שני גם לעשות הרבה דברים יפים ולהיות נהדרת והדברים האלו לא נמחקים הגלל הדברים המעפנים שאני עושה מתוך פחד/חולשה/פאניקה/ניתוק רגשי/היפוך תגובה/וכו וכו
מה שהכי גרוע בלעשות דברים מעפנים, בעיני- זה לא לקחת עליהם אחריות. ולקחת אחריות זה לא אומר לשנוא את עצמך. אלא זה אומר להבין את הסיטואציה- סתם דוגמא- בגדת בחברה טובה, או חבר, או שיקרת, או גנבת משהו, סתם דוגמאות. המעשה נעשה...
אז נניח- אם בגדתי בחברה שלי, או גיליתי נניח סוד שלה למישהו- הייתי הולכת, מספרת לה, מתנצלת, מקווה שהיא תעריך את הכנות והישירות ומתכוננת להתמודד עם התוצאות (שהן יכולות להיות שהיא לא תדבר איתי יותר, אפילו). כל דבר רע שאת עושה ולוקחת עליו אחריות, מקרב אותך להיות בנאדם שיותר חושב קודם לפני מה שהוא עושה.
