זה היה ידוע מראש

[Ihavenonick]

זה היה ידוע מראש

"מצפה לך עתיד מזהיר!" זהו המשפט הראשון ששמעתי, או לפחות שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים, עד שאני זוכר ששמעתי אותו ראשון. מאז יום הולדתי הכינו אותי, לימדו אותי, אימנו אותי וחישלו אותי. ההסבר היה קבוע, "מצפה לך עתיד מזהיר!". כאילו אני אמור להבין את הכוונה. כאילו אני כבר יודע מה מצפה לי. אבל לא ידעתי! לא כשהנפתי לראשונה את הגרזן. לא כשהנחתתי אותו על ראש אויב לראשונה. ובטח לא בקרב הראשון שנילחמתי. רק שלושה חודשים לפני היציאה למסע הגדול גילו לי. העתיד שלי קשור לעתיד השבט. גורלי קשור לגורל השבט. אם אצליח, השבט יחיה. אם לא... אבל ישנו משהו שהם לא סיפרו לי. משהו שהשמאנים לא טרחו לספר לי. אז לא התייחסתי למבט שעבר ביניהם. זה היה מבט חושש, כאילו הם ידעו משהו, ולא גילו לאף אחד מהשבט. כאילו גורל יותר גדול קשור לגורלי שלי. היום נזכרתי במבט. "מצפה לך עתיד מזהיר!" עכשיו אני יודע כמה מזהיר. ובעודי מחכה למחר, למפגש עם האלים, איני יכול להפסיק לחייך. עכשיו אני מבין. באמת מחכה לי עתיד...

 

[Serpent Axis]

ערפל בארץ האורות

(כתב מעוות ורועד ביומנו של הכומר) "האב" קורבוס. משום מה, זה לא נשמע כל כך מכובד יותר. לא אחרי מה שחוויתי במסע הארור הזה. חלק אחד בנשמתי - אם יש לי אחת - רוצה שגלגל הגורלות יחזור אחורה ולא הייתי יוצא מהמעבדה שלי, מהכנסייה שלי, מהעיירה שלי ומהעולם שלי. חלק אחר... החלק שמפחיד אותי יותר, תוהה למה שרדתי את המגיפה. בחלומי עמדתי שוב, אפוף בסרחון הכבד ומשוטט ללא מטרה בעיירת הרפאים. אני לא זוכר אבא, אימא או אחים - אולי הארכיאולוג המשוגע (שכבר לא נראה לי כל כך משוגע) צדק. אולי אני באמת איזה ממזר של איזה קיסר מהעתות העתיקות. נגיד את זה ככה, כמו שפטאס אמר: זה כבר לא יפתיע אותי. עמדתי מול גופה של גבר שצפיתי ברובין המנופח הזה פשוט מפוצץ עם האקדח שלו. עמדתי מול גופה של כומר אחר שנתקף איזשהו שגעון וירה בחבר למסע שלי. אני עדיין עומד ומביט הישר בעיניו הריקות של המוות - והוא ממשיך לנסות לתפוס אותי ולמשוך אותי לתוך גלימותיו. אני מאמין שראיתי איזשהו מלאך-מוות אתמול. הוא אמר לי שהוא יחזור בשבילי. אחרי הכל שראיתי, אחרי ה... מה הטעם? אחרי שתלשתי את סמל הכנסייה מהבגדים שלי, פשוט שמטתי אותו ליד הקבר של דון. אני אבוד בארץ זרה ומוזרה, עזבתי את ממלכת בני התמותה, ההגיון והמדעים ונכנסתי לעולם אפל ומגואל מדם - אני כורע ברך מול האלים ששנים הטפתי נגד האמונה בהם. אני ניצל מחרמש המוות על ידי מלאכית ואני משמש מפתח לשחרר כוח על טבעי רב עוצמה אל העולם. אני לא בטוח למה אני נשאר ליד האחרים. אולי אני מקווה שהמוות סוף סוף יתפוס אותי - והוא קרוב כשהם שם. אולי אחד האלים יסתכל לתוך לבי ויראה מי אני ומה אני וישליך אותי מההר. אולי הוא יצחק עליי קודם. לא משנה מה יקרה עכשיו, אני חושב שהכומר קורבוס מת אתמול בלילה - נשארתי רק אני.

 

[DDN]

עכשיו כבר אפשר לספר

הטקסט הבא הוא המשך ישיר לאירועים שקרו באחד האיזכורים הקודמים הציפור התעופפה לה בשמיים הגשומים. "זה היה טוב להיות שוב בחוץ!" חשב לעצמו רובין, הוא עף מספר רב של שעות, והעייפות הכתה בו. גם בשיא כוחו הוא לא היה מורגל בשמירה על צורה אחרת. הוא הנמיך טוס ונחת ביער, שינה צורתו חזרה ונשען על עץ, נאבק כדי להסדיר את נשימתו. "היי, תראה בוס, הנה מטייל מסכן ועייף. אתה חושב שיש עליו כמה גרושים?", רובין שמע קול ביער. "בוא נבדוק, הוא לבוש מספיק יפה כדי שיהיו עליו יותר מכמה גרושים" אמר קול אחר. שני בריונים גדולים ומלוכלכים החלו לצעוד לכיוונו של רובין, רובין הביט בהם במבט מיוזע, הוא עדיין סבל משינוי הצורה שלו. "היי יפיוף, יש עליך כמה מטבעות לתרום לשומרי היער?" אמר אחד מהבריונים בגיחוך "אני מציע לכם לא להתקרב אליי", אמר רובין בקול שנשמע חסר אונים, "אני מכשף מסוכן, ואם תתקפו אותי אני אהרוג אתכם" הבריונים נעצרו, הביטו בו ואז אחד בשני ופרצו בצחוק. "מכשף מסוכן? אולי משוגע מסכן?" אחד מהשודדים שלף חרב קצרה והתקרב אל רובין במהירות, ודקר. הלהב שרט את רובין בבטנו, היות שהספיק לזוז מדרכו של השודד, רובין צעק: "אמא! תעזרי לי!". השודד השני צחק, "אתה רואה את זה? גבר מבוגר צועק לאמא שלו לעזרה! כמה עלוב אפשר להיות? אמא שלך לא פה!" "סזאן שבאר!" צעק רובין בזמן שהוא מושיט את כף ידו אל חזהו של השודד התוקף, אור ירוק הקיף את שניהם, והשודד השני ראה איך חברו מזקין אל מול עיניו. לאחר מספר שניות, רובין הפיל את גופת השודד השלדי אל הקרקע. הוא כבר לא נראה כל כך מסכן, הוא היה שזוף יותר, שרירי יותר, ובעיניו הייתה אלימות פראית. השודד הביט בפחד, "תשמור את הכסף שלך! אני הולך מכאן", והחל לרוץ, כששמע מאחוריו קול קורא בכעס "כארסאן שבאר" והרגיש זרם של נוזל חם מכה בו ומטיח אותו בעץ. זה כאב, מאוד, והוא צרח, לפני שאיבד את ההכרה. רובין הביט בכפות ידיו, "אני חייב להשיג מטה. אני לא יכול להמשיך לשאוב כוח מאנשים כאן". הוא שינה צורתו והמשיך לעוף, לעוד מספר שעות, עד שראה את הצריחים של "אם הדרך". הוא נחת על גג המלון של סאראס, שם ביקר בעבר וירד ללובי המלון. היה סוער במלון, עת הגיע אדם מבוגר, שהציג עצמו כארכיאולוג וצעק שמצא את קברי הקדמונים. לבו של רובין הכה במהירות, "מצאו את הקבר שלה!" הוא הלך לשכור חדר, והלך לישון. היו לו עסקים לסדר למחר. לקראת הצהריים, דפק רובין על דלתו של אותו ארכיאולוג, שקיבל מבקרים שונים, חלקם התנדבו ללוות אותו במשלחת, אך דבר אחד היה חסר - ממן למשלחת! "יבוא!" צעק הארכיאולוג, ורובין נכנס לחדר.וסגר את הדלת אחריו. כאשר הארכיאולוג סיים התעסקותו בניירת והרים ראשו לכיוון רובין, פניו הרצינו, "אתה!", רובין פסע אל תוך החדר, וענה :"אני". הארכיאולוג קם ונסוג אחורה, "ממ ממה אתה רוצה?". רובין חייך אליו חיוך מלא זדון, "לעזור למשלחת שלך למצוא את הכלא של החברה שלי", הוא צעד במהירות לכיוון הארכיאולוג ונגע בראשו עם יד אחת, ולחש מספר מילים. הארכיאולוג הנהן והתיישב על כיסא בחדר, בזמן שרובין פנה לעיין בניירותיו של הארכיאולוג. "חפרת הרבה מידע, הא? חטטן קטן" אמר בזעף, "אתה לא תזכור אותי, ולא תזכור את זה שאחי האוויל עזר לכלוא את שאר המשפחה בגלל שהוא היה לא יוצלח חסר קסם שאשתו עזבה אותו למעני" רובין המשיך לדפדף בדפים, "למעשה, אתה לא תזכור את השמות שלנו, ואיך קוראים אותם". רובין תלש מספר דפים מרשומות הארכיאולוג והשליך אותם אל האח. "אתה גם לא תזכור דבר מלבד זה שהצעתי בנדיבותי לממן לך את המשלחת" הארכיאולוג הנהן בחוסר אונים, כבוש מתחת לכישוף. רובין יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת. "עכשיו אני רק מקווה שהמשלחת תורכב מאנשים שיוכלו להגשים את המטרה ולא למות בדרך"