כולנו פתיתי שלג חד-פעמיים
אזוטריות היא עניין של מיקום ופרדיגמה. האם היפה/אסתטי הוא האותנטי, האם היפה הוא החד-פעמי, האם היפה הוא יוצא הדופן, המקורי וכן הלאה. לפרדיגמה הזו ישנה, בד"כ, אחיזה כזו או אחרת במציאות: היפה הוא האותנטי מפני שהוא משתלב בסביבתו. היפה הוא החד-פעמי משום שהוא נדיר. לחילופין, היפה הוא זה שמשקף בצורה המיטבית את התרבות שממנה הוא מגיע ולהיפך (לכן, למשל, בית מרוקאי בניו-זילנד נראה לא רק אנכרוניסטי, אלא לעיניים מסוימות, גם לא יפה).
אתה מצביע על מספר מקרים של ג'וקטספוזיציה בין תפיסות יופי שונות. למשל: בחור ישראלי, שחי בחברה שבה השארם הגברי מחייב חוסר-מאמץ, וחליפה - שבהכרח מצביעה על מתן שימת לב לפרטים. האם הייתי יוצאת עם בחור כזה? שוב, השאלה היא כיצד הג'וקסטפוזיציה הזו נתפסת בעיניי. כקושי לקרוא את תכתיבי החברה, כתפיסת יופי אחרת (והתעקשות עליה), או כל אפשרות חלופית שעומדת בפני.