בעיטה בבטן
New member
זה בטח יהיה טריגר
הלב שלי יוצא מהחולצה . דופק בטירוף . הבטן שלי מתערבבת . הגמדים חזרו להשתולל בתוכי .
והקפה של הבוקר שוב נהיה חסר טעם . זהו החרדות חזרו . אני בפנים .
מכריחה את עצמי לאכול , אפילו שהכל עושה לי בחילה . מדי פעם תחושה של רעב ואז שוב בחילה .
זהו החרדות חזרו.
ויש לי כתובת מדוייקת . אבל כל המילים שנאמרו ונזרקו עלי ואני זרקתי עליהן מתערבבות לי. ואיבדתי אחיזה במציאות .
יומיים קודם לכן הייתה לי הצגה וחשבתי לי שהפעם יהיה אחרת יש אנרגיה חיובית באויר .
אבל כל מבט שאני שולחת וכל מילה שיוצאת לי מהפה נכתבת בספר הספרים של המוח שלהן .
אני חושבת שהפעם הלבד שלי מול אנשים היה הדבר הכי מוחשי שהרגשתי אי פעם .
ואומרים לי שאני בהתנגדות כבר 8 חודשים . ואני אומרת שאני מפחדת . ואומרים לי שאני מתישה . ואני אומרת גם אתן.
לוקח לי זמן להתהלך בטייץ על במה . לוקח לי זמן לחשוף את הגוף שלי . זה תהליך.
ועברתי את זה. לפני חצי שנה . אבל הכל כתוב בספר הספרים.
אני צריכה לעלות לבמה בעוד 24 שעות וכל הכיווני משחק שלי משתנים. החרדה קפצה לי לכל אבר .
אנחנו מכילות אותך . אבל אי אפשר יותר.
ואני מנסה להבין איך אני משנה ואיפה הייתי לא בסדר . וכל מה שעולה לי לראש שעד שלא התפרצו עלי אמרתי שהכסא לא נראה לי מתאים . וזה נחשב לסופר דופר התנגדות .
וזה פשוט לא הולך . לא הולך .
אני יושבת 6 שעות לפני הצגה . קמה . הולכת . הן מסתודדות בניהן . רוצה לעבוד אבל לא מאמינים לי שאני לא אהיה בהתנגדות. התנגדות זה גם מבט לא נכון . חיוך צדדי . או נשימה בסדר לא רציף.
אני שואבת . אני קורבנית. מנסה להגיד עוד צד להתנהלות . אבל הכל מתערבב לי ואני נסחפת וזורקת מילים קשות . כי אני מותקפת . ואני עוד 4 שעות עולה לבמה עם סיפור חיי ולא עשיתי חזרות.
וההצגה מגיעה . ורבע שעה לפני אני מתלבשת . מתאפרת , מדברת איתי שלא משנה כמה אני לא מוכנה פשוט להיות . והאור נדלק ואני פותחת את הקרביים שלי . אבל לא באמת יודעת מה נכון?!
האלה שאיתי ביצירה אומרות לי רק מה שצריך. הקהל לעומת זאת מתרגש ואני עדיין לא יודעת מה נכון .
והן אומרות לי ביי בלי מילה נוספת . ועוד שלושה שבועות יש עוד הצגה .
בא לי רק לישון . לנצח .
הלב שלי יוצא מהחולצה . דופק בטירוף . הבטן שלי מתערבבת . הגמדים חזרו להשתולל בתוכי .
והקפה של הבוקר שוב נהיה חסר טעם . זהו החרדות חזרו . אני בפנים .
מכריחה את עצמי לאכול , אפילו שהכל עושה לי בחילה . מדי פעם תחושה של רעב ואז שוב בחילה .
זהו החרדות חזרו.
ויש לי כתובת מדוייקת . אבל כל המילים שנאמרו ונזרקו עלי ואני זרקתי עליהן מתערבבות לי. ואיבדתי אחיזה במציאות .
יומיים קודם לכן הייתה לי הצגה וחשבתי לי שהפעם יהיה אחרת יש אנרגיה חיובית באויר .
אבל כל מבט שאני שולחת וכל מילה שיוצאת לי מהפה נכתבת בספר הספרים של המוח שלהן .
אני חושבת שהפעם הלבד שלי מול אנשים היה הדבר הכי מוחשי שהרגשתי אי פעם .
ואומרים לי שאני בהתנגדות כבר 8 חודשים . ואני אומרת שאני מפחדת . ואומרים לי שאני מתישה . ואני אומרת גם אתן.
לוקח לי זמן להתהלך בטייץ על במה . לוקח לי זמן לחשוף את הגוף שלי . זה תהליך.
ועברתי את זה. לפני חצי שנה . אבל הכל כתוב בספר הספרים.
אני צריכה לעלות לבמה בעוד 24 שעות וכל הכיווני משחק שלי משתנים. החרדה קפצה לי לכל אבר .
אנחנו מכילות אותך . אבל אי אפשר יותר.
ואני מנסה להבין איך אני משנה ואיפה הייתי לא בסדר . וכל מה שעולה לי לראש שעד שלא התפרצו עלי אמרתי שהכסא לא נראה לי מתאים . וזה נחשב לסופר דופר התנגדות .
וזה פשוט לא הולך . לא הולך .
אני יושבת 6 שעות לפני הצגה . קמה . הולכת . הן מסתודדות בניהן . רוצה לעבוד אבל לא מאמינים לי שאני לא אהיה בהתנגדות. התנגדות זה גם מבט לא נכון . חיוך צדדי . או נשימה בסדר לא רציף.
אני שואבת . אני קורבנית. מנסה להגיד עוד צד להתנהלות . אבל הכל מתערבב לי ואני נסחפת וזורקת מילים קשות . כי אני מותקפת . ואני עוד 4 שעות עולה לבמה עם סיפור חיי ולא עשיתי חזרות.
וההצגה מגיעה . ורבע שעה לפני אני מתלבשת . מתאפרת , מדברת איתי שלא משנה כמה אני לא מוכנה פשוט להיות . והאור נדלק ואני פותחת את הקרביים שלי . אבל לא באמת יודעת מה נכון?!
האלה שאיתי ביצירה אומרות לי רק מה שצריך. הקהל לעומת זאת מתרגש ואני עדיין לא יודעת מה נכון .
והן אומרות לי ביי בלי מילה נוספת . ועוד שלושה שבועות יש עוד הצגה .
בא לי רק לישון . לנצח .
